בינות הענפים

בימי שיגרה אפורים,

דווקא אז נצבע עולמי בצבעים.

מחשבות כה רבות

בין תאי מוחי עוברות,

יוצרות רוח שלוקחת אותי רחוק רחוק.

מחוזות רבים,

יעדים מרוחקים,

אנשים אהובים, מקומות מיוחדים,

זכרונות מאושרים וגם כואבים.

להתענג על צביטה של כאב

כשבמחשבותי עולה אדיוט זה או אחר,

חיוך אמיתי על מצב בדיוני,

לגעת בשפתי בצורה סמלית,

ולהזכר באיך זה היה כשהייתה זו ידך במקום שלי.

וכיצד אחזת בסנטרי...

לחייך,

לצחוק,

להקרע,

מסביבי איש לא מבין למה,

אבל נזכרתי בבדיחה

להרשות לעצמי להסחף אל העתיד

בו אתה על במה,

ואני מסתכלת עליך ביושבי על כיסא בבר

מתחתית של לא כוס אחת ולא שתיים של בירה ריקה.

לחשוב על האקורד האחרון

אחריו אחבק אותך

ועל כמה שבאותו הרע תשנא אותי כל נקבה מהשורה הראשונה...

ולחזור להווה.

איך היינו מעבירים את הזמן

לו היית כאן ולא בצפון הרחוק

מה היינו אומרים? מה היינו עושים?

חיוכים ונגיעות

הכל קורם עור וגידים

ואיש מהסובבים אותי אינו מבין

את פשר הרעד הקטן הזה שעובר בי,

שאתה, כאן ועכשיו, מעביר יד בשיערי...