הלכתי היום בדרכי מתחנת האוטובוס הביתה, וחלפתי על פני מראה. העפתי מבט בעודי הולכת וחשבתי לעצמי "כוסית" כי ככה כולם אוהבים אותי ונראה לי שבייחוד אתה. לא בייחוד, פשוט... זו הייתה סוג של מכה בשבילי כשגיליתי שאתה מעריך אותי כל כך על יופיי. אולי הערכת אותי כך כי לא היה לך משהו אחר להעריך אותי עליו, בסופו של דבר בקושי הכרנו, אבל נו, זו הייתה מכה.
בעצם, הבנתי שהחולשה שלך היא יופי נשי. הו כן, יפה שהצלחתי להגדיר זאת עכשיו- בכל זאת עדיף מאוחר מאשר לעולם לא.
שאלתי את עצמי מה הן החולשות שלי, ובעצם מה גרם לי להתאהב בך (למענכם: זו לא הייתה התאהבות רומנטית, וגם אם כן באיזשהו אופן, זה לא משנה)?
מהר מאוד נזכרתי במבט החולמני שלך ובחיוך התמידי...
מראה מאוד חולמני, אולי נאיבי, אופטימי. מאוד אופטימי.
בעצם, היית כמו הבטחה לאושר. רציתי להכיר אותך, רציתי אותך בחיים שלי, את האושר שלך.... אבל זו הייתה רק הבטחה.
עם הזמן גיליתי שהחיוך האופטימי הזה, הוא רק חיוך, מאולץ למדי.
והמבט החולמני שלך התחיל להיראות נלעג.
נעלבתי קצת ממשהו אישי, והתרסקתי בגדול.
כל מה שבניתי עליך בחודשים הארוכים האלה, פשוט איבד מהמשמעות שלו. בעצם, לא היה שם כלום, לפחות לא מה שציפיתי שיהיה. הרגשתי טיפשה,מטומטמת ואולי קצת מרומה כי איכשהו, בכל זאת, הונאת אותי. אבל זה לא משנה, אני מאשימה רק את עצמי פה.
התקוות החלומות והציפיות שלי - הכל היה מוגזם. הכל היה בראש שלי, איזה בלון שהתנפח לאט לאט עם הזמן, ופשוט התפוצץ.
אבל עכשיו, אני מעוניינת לשמור על קשר איתך, להכיר אותך כפי שאתה באמת, כי בכל זאת אתה נראה לי מיוחד.
למדתי בזכותך שיעור חשוב. ולמרות שנעלבתי מאיזה מעשה שלך, אני אנסה להתעלם, כי.. אני רוצה אותך בחיים שלי, בצורה מינורית אמנם, אבל אני רוצה אותך אצלי.
זה סיום לא צפוי, אפילו אני לא ציפיתי לזה מעצמי, אבל אני מסרבת להיות נקבה טיפשה שתנתק את הקשר רק משום שהיא לא מסוגלת לשאת את העובדה שהיא יצאה טיפשה.
סלחו לי =)
וחודש טוב.
כינוי:
חייה את האירוניה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
