בינות הענפים

... מלאו גם שנתיים לחיבוק האחרון שנתת לי.

למעשה, לא היו שם חיבוקים רבים כל כך. בוודאי אפשר למנותם על שתי ידיים אם לא על אחת.

גם את המשפטים שהחלפנו.

בעשור לאחד המעשים המתועבים ביותר שהתרחשו במדינתנו, פערתי עיניי ועצרתי נשמתי כשהתחכחתי בך בנסיוני לפלס לי דרך בין כל כמויות האנוש שמילאו את הרחוב.

התחכחתי בך. שם. מטרים ספורים מפעם.

לא האמנתי, אני קצת פרנואידית, מעניקה לכל דבר משמעות סימלית.

הגיוני שרק דימיינתי, אמנם עברו רק שנתיים, אבל אני אינני בטוחה אפילו כיצד אתה נראה. 

לפני שנתיים, הכרתי אותך והתאהבתי בך. התאהבות טיפשית של בת 14 בקושי. טיפשה, תמימה וחסרת ניסיון.

ראיתי אותך והייתי נחמד אז התאהבתי. וחשבתי עליך חודשים, ורציתי לראות אותך, ולא ידעתי איך להתחיל לדבר איתך או איך לצור ביננו קשר.

אז הקשר לא נוצר, וזה היה חבל.

בחלוף 8 שנים לזוועה הזאת, אמרת בצחוק עם הרבה אמת שמזל שרצחו אותו, כי אם לא, לא היינו פוגשים את כל החברים שלנו ומייד הצטערת. כי איך אפשר לומר אמירה כזאת ולא להצטער?

והנה, כעבור שנתיים חזרת, ואני המשכתי לבוא בלי לקחת הפסקה של שנה. כאמור, לשבריר שניה פערתי את עיניי ועצרתי את נשמתי. מהר, מיהרתי לתפוס בשרוולו של המישהו העכשווי שלי ולפלס את דרכי בצורה אסרטיבית יותר הרחק ממך, אבל קרוב יותר לפעם.

יש גבול לאירונייה בחיים האלה?

 תנו לי להעלות זיכרונות טריים...

שחר