בינות הענפים

אני נזכרת בימי הקיץ הקשים האלה, הנוראיים כל כך. שהיום חמים, לחים ומסנוורים.

שעינו אותי בבדידות, תשישות, עומס וגעגוע.

הימים בהם הדרך היחידה שלי להקל על עצמי, הייתה להזות.

הדמיון היה המפלט היחידי שלי מהסביבה הגשמית, מהסבל הזה. מעניק לי שניה של אושר עלאי ואחר כך, התפכחות של כאב עמוק.

היית צץ, מופיע סתם כך, הולך בנחת היישר אליי מהעברו השני של הכביש .

הייתי רואה אותך, רואה אותך בברירור מדהים! אתה- על השיער שלך, והחיוך הרחב , הענקי!  הולך שם בנחת.

הייתי רוצה לרוץ אליך, ישר אל תוך זרועותיך.

ובכל זאת, טיפת השפיות שהייתה בקדקודי הייתה תופסת אותי בזרועות איתנות ולא נותנת לי למוש ממקומי. ידעתי, ידעתי שזה לא אמיתי.

הייתי נשאר נטועה במקומי, ללא יכולת לזוז, מרוסנת בידיי השפיות.

ליבי פועם בחזקה, ומוחי חוזר שוב ושוב על אותה מחשבה שהלב, יתרגם שוב ושוב לכאב- אתה לא תבוא משם,

אתה לא תבוא ככה סתם בשבילי.