בינות הענפים

אני נזכרת בימי הקיץ הקשים האלה, הנוראיים כל כך. שהיום חמים, לחים ומסנוורים.

שעינו אותי בבדידות, תשישות, עומס וגעגוע.

הימים בהם הדרך היחידה שלי להקל על עצמי, הייתה להזות.

הדמיון היה המפלט היחידי שלי מהסביבה הגשמית, מהסבל הזה. מעניק לי שניה של אושר עלאי ואחר כך, התפכחות של כאב עמוק.

היית צץ, מופיע סתם כך, הולך בנחת היישר אליי מהעברו השני של הכביש .

הייתי רואה אותך, רואה אותך בברירור מדהים! אתה- על השיער שלך, והחיוך הרחב , הענקי!  הולך שם בנחת.

הייתי רוצה לרוץ אליך, ישר אל תוך זרועותיך.

ובכל זאת, טיפת השפיות שהייתה בקדקודי הייתה תופסת אותי בזרועות איתנות ולא נותנת לי למוש ממקומי. ידעתי, ידעתי שזה לא אמיתי.

הייתי נשאר נטועה במקומי, ללא יכולת לזוז, מרוסנת בידיי השפיות.

ליבי פועם בחזקה, ומוחי חוזר שוב ושוב על אותה מחשבה שהלב, יתרגם שוב ושוב לכאב- אתה לא תבוא משם,

אתה לא תבוא ככה סתם בשבילי.

לקום בבוקר, בתוך הערפל, ולדעת שאתה נמצא במרחק של 10 דקות הליכה ממני.

שם, צפונה, במעלה הכביש מצידה השני של הגבעה הקרובה.

אתה בטח ישן עדיין, ביתך מוקף בערפל הזה של שעות הזריחה.

הלוואי ויכולתי לקחת את הרגליים וללכת אליך. זה מרחק של 10 דקות הליכה.

להסיט את המבט, ולראות את השמש מטושטשת בתוך הערפל הזה.

לדעת, שהערפל הזה ביני ובינך איננו רק גישמי כאן ועכשיו באור הזריחה. הוא תמיד בינינו, איתך ואיתי בכל פגישה.

לעצום עיניים, ולנסות להתעלם מהערפל הזה בתוך מחשבותי כשאני חושבת עליך.

לראות בבירור יותר מתמיד את אשר ברצוני לעשות כבר זמן רב כל כך- לרוץ אליך ולחבק אותך בכח. חזק חזק, ושניפול לרצפה.

זה רק 3 דקות בריצה.

לפקוח את העיניים, ולצאת אליי השיגרה.

להעביר חמש ולדעת שבמשך שתי דקות כבר היינו יכולים להתגלגל מחובקים על האדמה הזאת. רק בגבעה הסמוכה.