הבלוג של Mr BlueSKyy
מה קורה איתי. מה מעניין אותי. על מה אני חושב. מה נסגר בסוף. |
| 8/2009
 הפעם הראשונה שהרגשתי שהכל אפשרי
הפעם הראשונה הייתה בצבא, כמה ביום השני לשירות למעשה. אחרי לילה בבקו"ם, היינו צריכים לעבור מבסיס הגיוס למחנה הטירונות. היינו בערך 200 טירונים ב4 אוטובוסים, משהו כזה. שלושת האוטובוסים הראשונים כבר עזבו, ו אנחנו, אני וחבריי החדשים למעשה, נותרנו ממתינים.
לאחר שעה בערך, נהג האוטובוס הגיע ופתח לנו את האוטובוס ואת תא המטען. אחר הוראה של המ"כיות, התחלנו להעמיס את התיקים לתוך תא המטען עד שלא נשאר מקום להכניס קיסם אפילו. בשני צדי תא המטען היו תיקים ללא מקום. הגענו למצב שבו נשארו תיקים מחוץ לאוטובוס, והיה פשוט בלתי-אפשרי להכניס אותם לתא המטען.
"מה הבעיה?" חשבתי לעצמי. הנהג יסיע אותנו לבסיס הטירונים, מרחק של כמה שעות נסיעה, ויחזור לאסוף את הטירונים האחרים ואת התיקים שלהם בעוד "נגלה". הרי אי אפשר לשכור מוניות או להביא עוד אוטובוס נכון? אז הפתרון היחידי הוא 2 נגלות, ככה חשבתי לעצמי.
אבל לא, למ"כיות היה רעיון אחר, שונה. הן אמרו לנו להעלות את התיקים שנותרו בחוץ לתא הנוסעים, בדיוק ברווחים בין המושבים ולפעמים גם על המושבים, פשוט תיקים בכל עבר ובכל מקום.
וכך ישבנו לנו 50 חיילים חדשים בתוך האוטובוס, כשלידנו ערימות תיקים המגיעות לעתים עד לתקרה. ואמנם, הסיפור הזה בתור סיפור לא מעניין כל-כך, בסך-הכל כמה חיילים עוברים מבסיס לבסיס באוטובוס, אבל הסיפור השולי הזה, הוא שגרם לי להבין, בפעם הראשונה בחיי, אחרי כל-כך הרבה שנים, שאם רוצים משהו, אם רוצים אותו מספיק חזק – אז אפשר להשיג אותו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
