|
קטעים בקטגוריה: ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½ן¿½.
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
 כן כן כן אני טס לחו"ל. השאלה – מתי...
בא לי לטוס לחו"ל, לא משנה לאן. אם זה יוון, קפריסין, איה נאפה, קוס (שנכללים ביוון), אם זה אירופה הקלאסית, אם זה אמריקה, המזרח הרחוק – לא משנה לאן! בא לי לצאת לחופש. כבר המון, ממש המון זמן שלא הייתי בחו"ל, כמה שנים טובות. אני חושב שאני אפילו צריך לחדש את הדרכון שלי על מנת שירשו לי בכלל לצאת מהארץ.
אני לא יודע מה עדיף – לצאת לחופש בשביל לנוח, או לצאת לחופש בשביל לבלות? הרי המטרה בחופש היא מנוחה, אז אפשר לשאול מה ההגיון ביציאה לחופשה במקומות כמו איה נאפה, קוס או שאר יעדי תיירות-מסיבות כאלו שבהם אתה תישן בקושי 4 שעות בלילה ואפילו תצטרך חופש בשביל לנוח מהחופשה?
אבל, מצד שני אפשר להגיד, שאין טעם לצאת לחו"ל בשביל לנוח ולעשות "בטן גב" כל היום כי את זה אפשר לעשות גם בארץ. אז אם יוצאים לחו"ל, צריך לנצל את מה שחו"ל מציע – אם זה פארקים ענקיים בארצות הברית או במקומות נבחרים באירופה, או אם זה באירופה הקלאסית, אז אתרי תיירות שאין בארץ (מן הסתם, כי הם נמצאים באירופה=לא בארץ), או מתחמי בילוי ענקיים מלאים בצעירים עם מלונות קרובים ואלכוהול בזול.
וואו! הפוסט הזה ממש עשה לי חשק לטוס לחו"ל. אני לא יודע עדיין מתי אני אטוס ולאן אני אטוס, אבל אני יודע שתוך שבועיים שלושה יהיה לי כבר כרטיס ביד.
| |
 שקט שלא מוצאים בעיר הגדולה
כשאני יוצא לריצה אז אני יכול לבחור מבין כל מיני מסלולים. ככל שהכושר שלי השתפר ואפשר לי לרוץ מרחק גדול יותר ויותר בכל פעם, התחלתי "להרכיב" לי מסלולים שעוברים בכל מיני מקומות בעיר וככה אני רואה ומכיר בעצם מקומות חדשים, שכונות, בתים, נופים ורחובות שלא יוצא לי להיות בהם ביום יום, אפילו שהם במרחק של כמה קילומטרים מהבית שלי.
יש מסלול אחד שאותו אני אוהב במיוחד. למרות שאני גר בעיבורה של עיר די גדולה (נתניה), תוך כמה דקות ריצה מהבית שלי אני מגיע לדרך שיש בה שקט מופתי בעצם כביש דו-כיווני אבל כביש די שומם. וככה יוצא, שלמשך 10 שניות בדיוק כשאני בדרך הזו, כשאין מכוניות מלניי ומאחוריי, משתרר שקט מוחלט ממש באמצע העיר. ואז אני מרשה לעצמי לעבור להליכה, לעצום עיניים ולהירגע.
ואני חושב לעצמי, אולי כל השנים האלו שבהן גרתי בעיר הגדולה וחשבתי שזה ממש טוב ושלא הייתי מחליף את זה במגורים בכפר/מושב/קיבוץ - אולי במשך כל השנים האלו חייתי בשקר?
למה אני צריך מסעדה קרובה כשאני יכול להכין חביתה? או אפילו לקחת חצי שעה-שעה ולהכין ארוחה רצינית יותר? למה אני צריך שיהיה בית קולנוע ממש לידי כשיש הכל באינטרנט? לא עדיף שתהיה גינה יותר גדולה, שאפשר יהיה להתנדנד בה על נדנדה יותר גדולה, שאפשר יהיה סתם לישון על ערסל ולקרוא ספר?
כל פעם שאני עובר בדרך הזו ו"מקשיב לשקט" כמו שהמורה מהיסודי הייתה אומרת, אני מתחזק את החלום החדש-ישן שלי לעבור לגור במקום שקט, אולי מושב אולי קיבוץ, עם נדנדה גדולה יותר, חצר גדולה יותר, עץ תפוזים וכלב.
| |
גם לשמנים יש אהבה
הגעתי למסקנה הזו לא מתוך הרגשת עליונות או עדיפות על שמנים, אלא אחרי סרט שראיתי, שהתחבר למה שאני חושב ומאמין בו.
היו לי השבוע כמה שעות פנויות, אז החלטתי לעשות מעשה שלא עשיתי די הרבה זמן והלכתי לראות סרט לבד, בגפי. נסעתי לבית הקולנוע הקרוב ועמדתי מול רשימת הסרטים. ההתחבטות הייתה בין ברונו לבין "סיפור גדול", סרט ישראלי חדש על חבורה של אנשים שמנים שפותחים קבוצת סומו. לא התחשק לי לראות קומדיה לבד, אז החלטתי ללכת על הסרט הישראלי.
כמה דקות אחרי כבר ישבתי באולם קולנוע והסרט התחיל. ואני חייב להגיד – הסרט היה מדהים, נפלא. התחברתי אליו כל-כך, ולא בגלל שאני שמן או מתאבק סומו, אלא בגלל מה שאני מאמין בו.
אני מאמין שבכל דבר אפשר למצוא את הטוב, ומכל סיטואציה אפשר להוציא את המיטב. ולא, אני לא מאין בזה בצורה של אמונה בודהיסטית עתיקה או דברים כאלה, אלא מכיוון אחר לגמרי:אני חושב שלכל אחד יש את חלקת האלוקים הקטנה שלו שבה הוא מרגיש בבית ובה הוא יכול למצוא נחמה. שבסוף כל יום עבודה, או שבוע, או אפילו חודש – הוא חוזר אליה ושם הוא יכול לנשום נשימה עמוקה, להניח את הראש, להירגע ולחייך, וגם אם זה רק במובן המטפאורי. גם אם החלקה הזו היא קבוצת סומו, בדיוק כמו בסרט, או משחק כדורגל, או סתם ריצה בפארק בשביל לא לחשוב, או אפילו סרט בקולנוע, אסקפיזם טהור למשך שעתיים – כל אחד יכול למצוא לו חלקה כזו.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
