הדרך שלי
ואני ממשיך בדרכי... |
| 9/2007
 כי מה הטעם בבלוג, אם אני חושף רק את מה שברור מאליו?
וכשאמא מרביצה לי, זה כ"כ כואב, שהתגובה היחידה האפשרית היא להיכנע ולהסתגר בעצמי.
חוץ מזה, אמא אף פעם לא נוגעת בי, מתייחסת אליי כאילו הייתי מפלצת.
אני לא זוכר את הפעם האחרונה בה היא חיבקה אותי, או סתם נתנה לי חיבה כלשהי.
אמא קוראת לי בשמות, מקללת אותי בכל קללה אפשרית. וזה כואב, אולי יותר מהמכות.
אמא לא רוצה לתת לי לחזור הביתה. וזה הכי כואב כשאני צריך להתחנן שתיתן לי לחזור.
אמא תמיד תאשים אותי ותצדיק את אחותי. נטשה אותי, עברה אליה, כי היא תמיד רצתה את הבת שלה.
אמא אף פעם לא חושפת מה שהיא מרגישה. רק כעס, רק צד תוקפני.
אמא שוב לא מצליחה להתגבר על עצמה בשבילי.
כי זה ברור שאכפת לה ממני, שהיא אוהבת אותי, יהיה טפשי להכחיש את זה,
אבל היא, הדמות שאני אמור להעריץ, שאני אמור ללמוד ממנה, נכנעת לפחדים של עצמה, לא יכולה לנצח אותם, לא בשבילה, לא בשבילי.
גם אם אני הכי צריך אותה בעולם - היא לא תתגבר על הפחד, לא תחבק, לא תתקרב, אלא תישאר שם, בתוך החולשה שלה.
וזה מתסכל.
ובתוכי, אני יודע שזה נובע מהחולשה שלה, מחוסר הביטחון שלה, מחוסר היכולת שלה להתמודד עם זה בצורה אחרת.
לו רק מישהו היה אומר לה את האמת...
פותח את כל הסודות שהיא אוגרת בתוכה.
כי יותר מכולם, היא פוגעת בעצמה.
ולי יש חלק גדול בזה. אני צריך יותר לנסות להבין אותה.
אני עדיין לא מבין מספיק, לא אמיץ מספיק בשביל לעשות משהו עם זה.
יום אחד אני אבכה על כל הזמן האבוד הזה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
