הדרך שלי
ואני ממשיך בדרכי... |
| 10/2007
אני דפוק.
שנים טענתי שיש לי הורים נוראיים, חברים נוראיים, סביבה נוראית, ובכלל, אנשים הם לא משהו, מרושעים מטבעם.
אבל -
האם הסביבה אשמה?
כן כן, לאנשים הרבה פעמים לא אכפת אחד מהשני.
אבל האם זה כ"כ לא בסדר? זה מצב טבעי, ובסה"כ אילו הייתי יותר פתוח, לאנשים היה יותר אכפת ממני.
האם חברים שלי אשמים?
אני לא אוהב אותם.
אבל - פאק - כמה אנשים באמת אוהבים את החברים שלהם??
אז הם עשו לי דברים לא יפים. התעללו. התעלמו ממני. זה קורה כל הזמן!
תמיד ניפחתי את זה, בכוונה, ליותר ממה שזה היה.
האם ההורים שלי אשמים?
אז כן, הם לא עשו את העבודה שלהם מי יודע מה. למען האמת, הם היו די גרועים, עשו טעויות מטופשות למדי, דברים שכל אידיוט מבין שלהורה אסור לעשות.
אבל האם הם אשמים באמת בכל מה שאני טורח להאשים אותם?
יש כל כך הרבה הורים בעולם שהם לא בסדר. סביר להניח שרוב ההורים לא בסדר.
וזה לא כאילו שאין עוד אנשים שההורים שלהם הרביצו להם, ירדו עליהם, התעלמו מהם. הרבה אנשים. זה לא בסדר, אבל זה קורה כל הזמן.
אז בסדר, לא קל עם ההורים שלי. כמעט לאף אחד לא קל עם ההורים שלו. האם זה אומר שהם אשמים בהכל?
אני מקווה שאני לא משלה את עצמי בקטע של להאשים את עצמך כמו פעם.
אבל אני חושב שכבר עברתי את השלב הזה.
ואני צריך להפסיק להאשים את האחרים, ליצור בכוונה כל הזמן מצב בו אני המסכן, בו *הסביבה* אשמה בהכל.
כי זה הרבה יותר קל ונוח לנפח תמיד את המצב, להציג את זה שהסביבה אשמה.
הרבה יותר קשה להתמודד עם האמת.
זה הכל בראש.
והראש שלי דפוק.
אני לא יודע מה זה, תפישת עולם לא נכונה, חוסר ביטחון, פחדנות, בעיה באינטילגנציה חברתית/רגשית, בלע בלע בלע.
אבל זה משהו בראש *שלי*. משהו אצלי דפוק. והגיע הזמן שאני אכיר בזה.
כי אם זה ככה, אז אפשר להתגבר על זה, אפשר לשנות את זה,
כי זה הכל בראש.
[פאק, לפעמים אני תוהה - כמה אנשים מבינים על מה אני מדבר?... P-: ]
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
