הדרך שלי
ואני ממשיך בדרכי... |
| 1/2008
שיכור זה הכי
חיים זה חרא.
לא כיף לחיות.. בגדול אתה עובר מנקודת סבל אחת לאחרת, מכאב אחד לאחר, כשהדבר הכי נורא להתמודד איתו הוא עצמך, ובודדים הדברים הטובים.
וזה כולם ככה. כולנו תקועים בסירה הזו, של החיים הנוראיים האלו, שקשה להיפטר מהם, אי אפשר בלעדיהם.
עכשיו, בשביל לעבור את החיים האלו, את החרא הזה, נעזרים במה שאפשר... אלכוהול זה אחד מהם.
תכונה מדהימה, להפוך את הכאב הכרוני לעמום יותר... להרגיש פחות. לא להרגיש.
אילו רק יכולתי להיות ככה כל הזמן, כי אני לא רוצה להרגיש, אף אחד לא רוצה להרגיש, זה הכי מיותר בעולם.
לדפוק את הראש, לחבל במוח... כי כמה אפשר לסבול להיות עצמך?
העולם מסתובב.. זה די משעשע, כשחושבים על זה. משם לפה, מפה לשם, כמו קרוסלה.
בתכל'ס העיקר שנהניתי היום. זה בהחלט מספק, אחרי כל מה שעברתי. שוב לא הצלחתי לרקוד, או לדבר עם מישהי, או להתגבר על עמית.
ושוב ישבתי בצד, מאז כיתה א', מאז הגן, אני תמיד יושב בצד, רצוף, מעולם לא קמתי משם, ואני הרי הכי עקשן בעולם.
לפחות עם חברים שלי אני מצליח ליהנות. הם דפוקים כמוני. אולי, לפעמים, הם באמת כל מה שיש לי.
יש כאלו שאומרים שאני רובוט. שאני לא מרגיש שום דבר.
הלוואי שהייתי כזה, זה היה יכול להיות כ"כ הרבה יותר קל.
אני לא רוצה להיות עצמי יותר. אף פעם. יותר.
די כבר. יש גבול כמה אני יכול לסבול. ואי אפשר להיות שיכור כל הזמן.
אילו רק יכולתי להישאר ככה כל הזמן... כל הזמן... לישון לנצח.
כל יום שאתה לא מת בו, הוא יום בו בזבזת כאב לחינם. מות עכשיו, כי אחר כך, יהיה מאוחר מידי.
אוי אוי, אני כל כך במסלול של הרס עצמי.
לילה טוב, אני הולך להתעורר לתוך עולם של כאב ראש מחר.
נהדר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
221