העיניים שלי דומעות כמו שאף פעם לא דמעו.
לרגעים ניצחיים היום חשבתי שפירקתי את המשפחה שלי במו ידיי.
חשבתי שלחקתי על עצמי נתל כבד עד סוף חיי, של רגשות אשמה,
מצפון עכור, יגון ותסכול.

כמעט שלחתי מכתב לאחותי באוסטרליה שתעזור לי להתמודד עם המשקולת שעמדתי לשאת על עצמי עד הקבר. של אובדן אם.

היום הרגשתי את הנקודה הקיצונית בה החיים עשויים להשתנות מקצה לקצה,
וכל רשרוש של זבוב שעף יכול לגרום בצורה כאוטית להכראה הסופית של הגורל שלי.

נקודה לפני שהכל נגמר, לפני שהאור האחרון כבה, פרצתי במחול דמעות ומילים טעון וסוער,

שצבע את הכל באור אחר. אור של כנות שמעבר לכל כנות, של פריקת מתח שאני צובר מגיל אפס.

מזל שהכל נפתר.
מזל שכולם התפייסו.
אני עדיין גר בבית הזה לשתי הוריי, ואני מצפה לעתיד טוב יותר.