לפעמים היא ניהית עצובה.
ככה סתם.
בלי שום סיבה מיוחדת.
אפילו שיש לה הכל.
היא מתבוננת במראה.
ותוהה.
מה לאזעזל חסר לה,
כדי שיעלה לה החיוך מול המראה.
מכל התכשיטים שיש לה על המדף,
חסר לה היקר מכל.
החיוךשהתפרס פעם על פניה.
עם כ"כ הרבה צבע על הפנים,
היא כבר שחכה את צבע האמיתי.
וסביב כ"כ הרבה אנשים,
היא בכל זאת מרגישה בודדה.
סביב כל האור והזוהר,
היא מרגישה חשוכה.
בכל תמונה אותו חיוך מזויף.
היא שונה מהאישה המופיעה בעיתון.
והיא עוד ילדה בכלל.
שלקחו לה את החיים.
והציבו מול מלא מצלמות ופנסים.
היא צריכה להסתכל על תמונות הילדות,
כדי להזכר איזו מן ילדה היא הייתה.
לפני שהכל התחיל.
לפני ההתחלה החדשה.
ככה זה בעולם הזוהר.
כשהכל נראה מושלם מהצד,
זה מתסכל מבפנים,
וכך לפעמים גם השלמות לא שלמה...
NoBody.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
