-אני הנה, שוב כאן.
-חיכיתי לך, ידעתי שתגיע.
-זו רק שאלה של זמן, עוד כמה תצליחי להדחיק אותי ממך.
-יום אחד תראה, אני אצליח. אתה עוד תראה.
פשוט עכשיו אני זקוקה לך.
-הם שוב עשו זאת, הא?, שברו את החומה וחדרו פנימה.
-כן.., אבל זה שוב יכאב?
-את אמורה להיות כבר רגילה.
את יודעת שאני תמיד צודק, את שוב נפתחת. והם שוב פולשים, פוגעים, והורסים.
אף אחד לא אוהב אותך כמו שאני,
אף אחד לא ישיב לך אושר, מלבדי.
את שוב תאמיני להם, ותתיני להם הזדמנות נוספת. והם שוב יאכזבו אותך, ויחדרו פנימה, הם תמיד עושים זאת.
-דיי!, זה כואב, מספיק!.
-לא אפסיק!, הפעם את תלמדי!, אסור לבטוח באנשים אחרים!, רק בי!.
את לא תחזרי על זה שנית.
-האי, רגע, מה אתה עושה? זה הידיים שלי, הגוף שלי, החיים שלי!.
הסכין עברה לה על פני היד, הנוזל האדום טיפטף החוצה, והכאב שוטף את המוח, ומשכיח מהכל.
הסכין חודרת עמוק יותר, ומערפלת אותה.
הצבע הלבן עולה לפנים, העניים נעצמות, הכל ניהיה כבר יותר והיא נופלת ארצה,
הכל סובב סביבה, היא לא מבינה מה קורה, הלב נחלש, ופתאום מפסיק לפעום.
היא לוחשת לעצמה, "זה בוב אשם...הוא ביקר אותי היום".
ועכשיו זה סופי. היא מפסיקה לנשום.
NoBody.