אל תסתכל עלי ככה, זאת לא אשמתי.

בכלל, אני שונאת אותך ואתה מכוער ושמן וטיפש ו.. ו.. –חורצת לשון-.

ועכשיו ברצינות, זה לא שלא היה לי מה לכתוב בשלושה חודשים האלה. היה לי כ- כ- ה מה לכתוב, כ- כ- ה. אבל, ישנה בעיה קטנה שלא חשבתי שהיא תהיה כזאת משמעותית עד שהיא, נו, הפכה למשמעותית. רוב מה שאני כותבת הוא על המשפחה שלי, ומי שקורא פה מספיק זמן גם יודע את זה. ומי שלא קורא פה מפסיק זמן [אני בספק בכלל אם מישהו עדיין קורא פה. Oס], ובכן, אני לא כותבת דברים בסגנון "דאדי הוא כזה מושי מושלם!!!!11 הוא קנה לי מוי בגדים!!!111 הוא הבסט פרינד שלי!!!111" או "ד"שששששש לאמו'ששששששש המאמו'ששששששששש!!!!!!11". אני צוחקת עליהם. אני מוציאה אותם טיפשים, מטומטמים, ילדותיים, צרי אופקים ובקיצור – פרימטיבים. אני לא אשקר, אני מקצינה הרבה. אבל כל מה שאני כותבת מבוסס על דברים אמיתיים לחלוטין ועל איך שאני רואה אותם באותו הרגע [נעזוב לרגע את העובדה שלהיות איתם גורמת לי להיות ממורמרת-אנטיפתית-ששונאת-את-העולם].

בכל מקרה, עוד ועוד אנקדוטות עלו לי לראש ובכל פעם מצאתי את עצמי מצנזרת את עצמי מחדש, ובעצם - לא כותבת כלום. מסתבר שכשכל מה שאתה כותב עליו זה המשפחה שלך, ואתה לא יכול לעשות את זה יותר, אז אין לך מה לכתוב. מפתיע, לא?

חשבתי כמה פעמים, עוד לפני שגיליתי את האורח הבילתי רצוי שלי, לשנות את המתכונת של הבלוג. לא שינוי דרסטי, כמובן. הכל יישאר, רק בצורה קצת פחות מעצבנת וצומי. חשבתי אולי אפילו לכתוב על דברים שאני עושה וחושבת[כןכן, אני מסוגלת לעשות את זה לפעמים. ], ולא סתם הפלצות שיוצאות לי מפי הטבעת של המוח. אבל לא היה לי כוח, והדבר האחרון שאני רוצה שאבא שלי ידע זה דברים שאני עושה או חושבת. אז גם זה לא.

בעיקרון, אין לי יותר מדי מה לעשות. גם עכשיו, אין לי יותר מדי מה לכתוב ואין לי מושג מה אני עושה פה. עדיין לא הצלחתי להגיע לפתרון בשביל המוות' הוירטואלי הזה, וסביר להניח שאני גם לא אגיע לזה בזמן הקרוב.

אבל מה שכן, אני לא רוצה שהוא ימות. הוא עשה עבודה יותר מדי טובה בתור תעודת זהות וירטואלית בשביל שאני אתן לו למות בצורה הכל כך מכוערת של גסיסה. אז הנה, קח עירוי דם. הניתוח נדחה לעוד כמה ימים [שבועות, חודשים], נודיע לך שעה לפני שהוא יתבצע.

מכוער. –סוטרת-

ועכשיו, תת- רמה.

"היי, תפסיק לשדץ עליי!"

זה מאד מוזר בעיני, שישנה פעולה מוכרת בכל העולם, שכל בן אדם עושה מספיק פעמים בחיים שלו, שאין לה שם. אני לא יודעת לגבי שפות אחרות, אבל בעברית אין לה שם, ולפי מה שאני יודעת אין לה שם גם באנגלית [אם מישהו טוען אחרת, אני אשמח אם הוא יאיר את עיני]. אני מדברת כמובן על הפעולה הידועה של לחרוץ לשון, ולהתיז, להשפריץ, לירוק, להשמיע קול של נפיחה ולעשות פרצוף מזלזל. ככה: -מדגימה-.

למה לעזאזל אין לזה שם? למה אנשים בוחרים להתעלם מהפעולה הזאת? אפליה, אני אומרת! גזענות! אנטישמיות! נאציזם! חצילים! ילדים קטנים עם תסמונת דאון!

הגיע הזמן שמישהו ישים לזה סוף. ולכן, אני והוא המצאנו שם לפועל הזה. חשבנו על זה רבות, זה לקחת לנו זמן יקר, אך בסופו של דבר, בעזרת השיטה המתוחכמת של "אאאאאאלף!" "סטופ!", הצלחנו להגיע לתוצאה.

לְשַדֶץ.

שָדַץ. נִשְדַץ. שֹדַץ. הִשְתָּדֵץ. שִידוּץ. שַדְצָן. שְדוּץ. שְדָץ. שַדְצָנוּת. שָדוֹץ. שוֹדֵץ. שוֹדְצָן. מִשְדָץ מִשְדָצָה. שַדְצָנִי.

ש. ד. ץ

יום יבוא, ועוד נעשה משהו עם הכתובת של האקדמיה ללשון שנמצאת לי בכיס. נשלח להם מכתב מכובד ומפורט שבו נכפיש את שמם של החצילים ונציע בחינניות את המילה החדשה. האקדמיה תתלהב שמישהו שלך להם מכתב, ושמותנו יכתבו ליד שמו של אליעזר בן יהודה בכתבי ההיסטוריה. מגישי חדשות יודיעו על היוולדותה של המילה החדשה, ויצטרכו להדגים על מנת שמישהו יבין מי היא מסמלת. הו. אבל בינתיים, למי יש כוח.

השתמשו בה בחוכמה ילדים, השתמשו בה בחוכמה.

כוננית'

הו, עגנון.

פינת הבורג

בלי יותר מדי הסברים מיותרים, פשוט תמונה יפה.

[שצולמה על ידי הכלבה הזאת, יש לציין. ]

וואו, אפילו פה זה נראה הרבה ברגים. זה מלפני שנה.