נו, ברור שזה פוסט מיותר רק בשביל שאני אוכל להשוויץ בעיצוב החדש שלי.

סיפורי חוסר מעש שלא יעניינו אף אחד.

ובכן, זו מן תקופה כזאת, כשנמשכת כבר כמה חודשים. תקופה שאין ממש לימודים - כי אין לימודים, ואין ממש חופש - כי יש בגרויות. תקופה שבה אתה חסר מעש לחלוטין כי ממש אין לך כוח ללמוד, ואתה עדיין לא יכול לצאת מהבית, כי אתה לפחות צריך להעמיד פנים שאתה לומד. התקופה היחידה שבה אני יכולה למצוא את עצמי במצבים משעשעים שנובעים מחוסר המעש המוחלט הזה.

טבעי, כמובן, שבתקופה הזאת תמצאו את רוב בני הנוער מול המחשב והטלוויזיה. וכך, גם אני. בוהה במסך, שומעת מוזיקה, מעיפה מבט בסיכומים רק בשביל לשכנע את עצמי שכן, אני לומדת, בטח שאני לומדת, תראו! אני לומדת! זה קצת כמו לשחק במשחקים של ערוץ ההיסטוריה או לראות שוב את אמריקן היסטורי איקס ולהגיד "למדתי! יש שם נאצים!". כן, גם את זה עשיתי.

לא משנה, אני גולשת מהנושא. בתחילת הפסקה הקודמת המטרה הייתה להציג את מקום רוב האירועים - מול המחשב, פה במרתף. עכשיו, ברגע זה ממש, לא משנה מתי אתם קוראים את זה או מתי כתבתי את זה, סביר להניח שאני מול המחשב. מי מכם שמכירים אותי יכולים לבדוק את זה אפילו ויראו שרוב הסיכויים שאני פה. עכשיו, ברגע זה, סביר להניח שאני גם בוהה, או אפילו משתמשת בכלי הראשון בסיפור הראשון של עלילות החוסר מעש שלי - המאוורר.

אז לפני כמה זמן נכחתי במסיבת יום ההולדת של בת דודה שלי. מסיבה מצומצמת למדי, שנכחה לא יותר מסבאסבתא יחידים וכמה דודים. מסיבה שאת רובה, לאור העובדה שהעירו אותי שעה לפני הזמן אחרי פחות משעתיים של שינה, העברתי על הספה, ישנה. בזמן שישנתי, מסתבר שהאטרקציה הגדולה הייתה מאווררי כיס שסבא וסבתא שלי החליטו לחלק לכל הנכדים שלהם, לכבוד יום ההולדת. באקט של רשעות המאופיינת לבני דודים בני תשע, החליטו הפרחחים שזה יהיה נורא משעשע להעיר את הגופה שעל הספה על ידי זמזומים מעצבנים ומשבי רוח קלים שמקורם ממוקם בערך במרחק מילימטרים מהאף שלי. נו, הם תקעו לי את החרא בפנים. ואז הם תקעו לי אחד ביד, ושלחו אותי עם זה הביתה.

בבית, התחלתי להבין שהדבר יכול להיות שימושי פה, במרתף, איפה שאין מזגן והחלונות בגובה דצימטר, שגם ככה מכוסה בשכבה עבה של צמחים. אי לכך ובהתאם לזאת, הורדתי את הדבר הכתום והשקוף איתי למרתף. בהמשך, גילתי גם שבנוסף לאוויר, היצור עושה קולות. כןכן, הוא עושה קולות, משהו בין כלב גוסס לאיגואנה על אסיד, או מחשב משנת 85 שנתקעו בו כמה חרקי מדגסקר.

ביום שלמחרת, המפלצת ניסתה להתנקם בי, על משהו שלא עשיתי. באכזריות של קן נמלי דם שכרגע דרך עליו אבי ביטר, הדבר התנפל לי על השיער והחל לעכל אותו בתנועות מעגליות לראסטה שמנה ומכוערת שתפסה לי מחצית מהקרקפת. מלבד העובדה שהייתי צריכה לתלוש חתיכות מאסיביות של שיער שאין לי ולזרוק אותן לפח, המאוורר המרושע הפסיק לעבוד. ואחרי שאח שלי הצליח איכשהו לסחוט מהמאוורר את חתיכות השיער שלי, וגרם לו לעבוד, הקקה הקטן והכתום הספיק לשסע את עצמו מספר פעמים נוספות לעבר השיער שלי.

ובאותה נימה של דברים שמשסעים את עצמם לעבר השיער שלי, אני מגיעה לסיפור חוסר המעש השני שלי - הסיפור עם הג'וק הענקי. אני רוצה רק להבהיר, אני לא כזאת נקבה בדרך כלל, באמת שלא. בדרך כלל כשיש ג'וקים ענקיים, אני זאתי שמתנדבת לרסס אותם ואנשים אחרים [אהמ ליור אהמ פיליפ אהמ יומעצמאות] הם אלה שרצים בצווחת במעלה המדרגות. אבל הוא היה ענקי! ומעופף! והצל שלו היה יותר גדול ממני, בחיי! ובכלל, זה קצת קשה לא להיות כזאת נקבה כשאת נמצאת בבית עם עוד שלוש נקבות אחרות, בינהן שחר. שקט.

אז הסיפור האידוטי הזה מתחיל בערב יום ראשון. שחר הייתה פה, ופשטה לי על המקרר. ישבנו לנו ממש כאן, מול המחשב, וניסינו להוכיח לרביד ששחר היא לא כפילה של עצמה. פתאום, הבחנתי בצל ענקי שנוחת על קיפוד, ובנונשלנטיות משהו אמרת לשחר "היי, שחר, תראי". מכאן, מיותר לציין, שהבית התמלא בצווחות. שחר קפאה במקומה ואני רצתי למעלה לחפש את ה-K300. במשך הרבע שעה שחפרתי בכל ארונות הבית על מנת למצוא אותו, שחר כבר הספיקה לעלות למעלה לצווח שהיא הולכת הביתה. כשמצאתי אותו, וריססתי בערך את כל הקיר הצפוני במרתף שלי, היא כבר הייתה בחוץ.

כיאה לג'וק ענקי ומעופף, הג'וק סירב למות. ריססתי עליו בערך חצי בקבוק [כמעט כתבתי פה קגלביץ'] של K300 וכל מה שהוא עשה זה לפרכס קצת, ליפול, לעלות לי על המכנס ולהפחיד אותי למוות. כל רגע שהרגשתי את קצה המכנס שלי נוגע לי ברגל, התחילו לעבור בי צמרמורות וצווחה קטנה [קטנה!] עברה דרך גרוני לחלל האוויר. אני מניחה שהיה משהו משעשע בלראות אותי יורדת למרתף, ביד אחת ה-K300 וביד השניה מאוורר שיותר גדול ממני [כדי למחוץ אותו. הגיון של נקבות.], אבל באותו הרגע כל מה שיכולתי לחשוב עליו זה העובדה שהוא מעופף. מעופף!

בין השעות שתיים עשרה בערב עד שתיים בלילה הוכרזה ביני לבין הג'וק הפסקת אש. הוא זכה להפסיק לפרכס, ואני זכיתי להתלונן באוזני אנשים על כמה הוא היה ענקי [ומעופף!]. ואז, בצעד אסטרטגי טיפשי, הוא החליט לחזור, ולהתחבא מאחורי המחשב. כל מה שאני אגיד זה שיתרון היחיד בלגרום להם לפרכס למוות היא העובדה שלא צריך לשמוע את ה"פּאק" הזה כשמוחצים אותם.

ועדיין, כל זה לא מונע ממני להיבהל כל פעם מחדש מהמאוורר הענקי שהשארתי פה על הכיסא.

[בחיי, אני מדרדרת. כרגע הקלדתי עמוד שלם על מאווררים וג'וקים. Oס ]

עריכה:
רק בגלל שהוא כזה מכוער, והוא גם ביקש - ציור שרביד צייר על המאורע עם הג'וק.

כוננית'

פינת הבורג

זה מפיליפ. לפני קרוב לשנה.

פוסט שלישי בחודש.

 מה עובר עליי?