אייס תה, שקיות בעיניים והרבה מוזיקה. למה יש לי הרגשה שרוב החופש הולך לעבור לי ככה?

גיחות מזדמנות חסרות שינה-אוכל-מים למקומות שבהם אני בספק כמה אני רצויה, אבל לא איכפת לי. כרגע, הדבר היחיד שאני יכולה לעשות כשאני חושבת על כל זה הוא לרייר על עצמי תוך כדי מחשבה של "יש לחופש הזה פוטנציאל, למה תקוע לי עיפרון באף?".

אבל נעזוב את הפנטזיות המיותרות הללו שגורמות לאנשים ולי לחשוב שיש לי חיים, כי נו, אין לי, ונתמקד במשהו קצת יותר מיותר - פוסט.

בתור משפט פתיחה לקטע הבא, אני אתחיל בעובדה שעכשיו 04:12 לפנות בוקר. לפי הרישומים שלי בחודשים האחרונים, בערך עכשיו הציפורים אמורות להתחיל לצייץ. בסביבות 05:09 השמיים יתחילו להתבהר, ובסביבות 05:57 כבר יהיה אור.

הלילות האלו, שבהם כמו שהובהר למעלה - אני לא ישנה, הפכו בצורה מוזרה ללילות של נוסטלגיה. או יותר נכון ללילות של שיט-אני-לא-מצליחה-להרדם-ואין-לי-מה-לעשות-אז-אני-פשוט-אחטט-במגירות-שלי.

הו, כן, על מה כבר לא עברתי. זה התחיל בלקרוא יומן ורוד של ילדה בכיתה ד' [שלא הייתה אני. לא אני, אמרתי!] ולכתוב בסוף "שתקי, פוסטמה"; עבר ליומני בית ספר מכוערים מכיתה ו' עד לימינו אנו [זה היה נורא משעשע לראות שכתוב בגדול ובורוד שם של שיר של המורדים בשם Inmortal (הפעם באמת, לא אני כתבתי), ולחשוב לשנייה שכתוב שם Immortal]; לא עצר בלקרוא מחדש את כל המכתבים וכרטיסי הברכה שאי פעם קיבלתי, כולל  פתקים שהעבירו לי ביסודי; גלש לשמיעת הקלטת שהקליטו לי ליום הולדת עשר, גדושת שירי הפופ הגרועים ביותר של שנות התשעים; ולבסוף, הגיע לשיא - ספר ילדים מהוצאת 'ספרית עפר' שהביאו לי בסוף כיתה א' ועליו אבחר להתמקד.

ובכן, הסיפור עצמו, מעט לא פחות מאשר טולסטוי, מספר על שלי ילדים בשם פֶּטֶר ומִירָה. הוריהם של פטר ומירה יוצאים להם אל העיר, ומשאירים את מירה אחראית על אחיה הקטן. בהמשך, חוטפת את פטר חסר הישע להקה של אווזי בר, ומשאירה את מירה לרדוף אחריהם. מירה נתקלת בתנור על אם הדרך ומבקשת הנחיות, והתנור מציב תנאי בתור אכילת עוגה. מירה מסרבת בתירוץ שבביתה לא אוכלים עוגות. בהמשך, עץ. העץ גם הוא מציב תנאי, הפעם בתור תפוח בר, ומירה מסרבת בטענה שאסור לה לאכול תפוחי בר. הנחל שהיא פוגשת בהמשך מבקש שתשתה ממימיו ומירה אומרת שאסור לה לשתות מי נחל. לבסוף, מגיעה מירה לבית של אישה זקנה שם נמצא אחיה. הזקנה יוצאת מהבית, ועכבר מספר למירה ולאחיה כי היא רוצה לאמץ אותם. השניים בורחים ונתקלים בדרך באותם הדברים שנתקלה בהם מירה בהתחלה. הם שותים ממי הנחל ואוכלים מהתפוחים ומהעוגה בתמורה למסתור. בסופו של דבר, הם מגיעים הביתה בשלום וחיים באושר ועושר. בעצם, סליחה, כתוב בספר "בשלום ובאושר", כנראה שהם היו עניים.

מישהו, בבקשה, מוכן להסביר לי מה לכל הרוחות והשדים המסר של הסיפור הזה?

מה, קיבינימאט, המוסר השכל?

האם אני, או ילדים קטנים ממני אמורים להבין מהסיפור שזה בסדר לקחת מאנשים סוכריות אם הם יבטיחו להחביא אתכם? שזה בסדר להדרדר לזנות כשרודפים אחריך? שזה בסדר, לכל השדים והרוחות, להיכנס לתוך תנורים שנראים בצורה מאד מחשידה כמו סטאלין?

אנא, אני מתחננת, שמישהו יאיר את עיני ויסביר לי. 

ובאותה הזדמנות, שמישהו בבקשה יקנה לי את הספר הזה –

שמופיע ברשימה של הספרים שלהם.

כוננית'

והפעם, הפרק עם אלישע.

המפורסם מהמאמר "עלה קרח, עלה קרח" שהופיע בבגרות בתנ"ך השנה, ובכלל, הזה מהתנ"ך, נו.

פינת הבורג

אני צריכה לצלם עוד ברגים. כל התמונות שיש לי ישנות מדי.

יש מתנדבים עם מצלמה?

דרך אגב, מישהו שם לב לזה שהברגים שאני מציירת נראים כמו ציקלופ מת עם כובע של ליצן?