חופש?

זה מן משהו כזה, שבדרך כלל מסתדר לבד. ההרגשה הזאת של החופש נעלמת, ואז כבר לא מתלוננים כל כך הרבה על זה שאין חופש. בדיוק כמו שעות השינה, שאחרי כמה זמן שאתה קם בשבע בבוקר, מסתדרות מעצמן. אבל, איך אפשר להתרגל להרגשה הזאת של הלא-חופש, אם אין לא-חופש? איך אני יכולה להפסיק להתלונן על זה שאין חופש כשבאמת אין חופש, כשיש חופש? או במילים יותר פשוטות – איך אני אמורה לחזור לשגרה כשאין לי אחת?

מתחילת השנה, הייתי מחוץ לבית, בתל אביב ובמרבצים כל כך הרבה פעמים שאני מוכנה להישבע שהחופש הגדול לא באמת נגמר, ושזה הכל קונספירציה של הממשל. כן, הם עושים הכל בשביל להוציא אותי מדעתי ולגרום לי לחשוב, ולהתבלבל.

היה קעקוע של קסמ, ואצל ליור, ושלושה ימים אצל איגור[!], שבתוכם היה גם טליה. היו לפחות כמה ימים של בטלה נהדרת בבית בדיוק מתי שהייתי צריכה אותם, בל נשכח את הימים שבאמת הייתי בבית ספר שהיו גם הם, באופן די מפתיע, לא רעים בכלל. ואז כמובן אתמול והיום, יונתן ממריא ולישון אצל סבתא.

והכל, הכל היה כיף כמו גמל.

-מפסיקה באמצע-

תראו אותי, מתלוננת על חופש.

-חובטת לעצמה בראש עם מחבת-

שריקות

קצת בדיליי של כמה שנים, ושל כמה שבועות מטורקיה, אבל נזכרתי ששמתי לב למשהו לגבי המשפחה שלי. אנחנו, משפחה של שישה אנשים, מתקשרים בשריקות. ברגע שמישהו שורק, כולנו, כאינסטינקט, מסתובבים אחורה. וכך גם ההפך, כשמישהו מאיתנו רוצה לקרוא לשני, הוא, כאינסטינקט, ישרוק במקום להגיד את השם שלו.

בטורקיה, אנשים שורקים בלי סוף. אני לא באמת מבינה למה, אבל כולם עושים את זה, בלי הפסקה. וכך יצא שצפית בשישה אנשים, מסתובבים בלי סוף, מחפשים מאיפה לעזאזל מגיעה השריקה, מגוחכים להפליא.

אם אתם באמת רוצים לשגע אותי, תשרקו. ואז תתחבאו, ואז תשרקו שוב, וחוזר חלילה. זה לא משהו שאני יכולה לשלוט בו, ואני מבטיחה לכם, מניסיון של לעשות את זה על אנשים פה, זה משעשע.

אבל אני אשבור לכם את המפרקת.

[שקט. ]

חיידקים

החיידקים שלי, הם כמו דוד מאמריקה. אבל לא מהדודים האלה שבאים כמה פעמים בשנה, עם המון מתנות, והמון ממתקים, והמון דברים טובים באופן כללי. הדוד שאני מתכוונת אליו הוא הדוד השמן, המסריח והמכוער שהגר לחו"ל כי הוא מהאידיוטים האלה שמאמינים ב"משנה מקום משנה מזל". הדוד שבא פעם בשנה בשביל להוכיח לכולם שכן, אני בסדר, אני מרוויח הרבה, אני יותר טוב מכם! הדוד שעושה כאילו-מבטא אמריקאי, וקונה מתנות ב'הכל בדולר', אבל בארץ, אחרי שהוא נחת, בשקלים.

אז החיידקים שלי באים פעם בשנה. והם מאד מדויקים, כי אני זוכרת שבדיוק בתאריכים האלה לפני שנה, בימשלמיכל, הייתי מצוננת קשות ואחר כך גם בקושי יכולתי לדבר.

והחיידקים שלי באים בשביל להוכיח לי שכן, הם בסדר, הם מרוויחים הרבה מזה שהם מוצצים לי את המוח החוצה מהאף, והם ללא ספק יותר טובים ממני כי הם גורמים לי לשכב חצי-מתה על ספה ולבכות על מר גורלי.

הם עושים לי כאילו-מבטא, לא יודעת בדיוק איזה, אבל אין לי נ' ואין לי מ', ואני אומרת 'דבב' במקום 'נממ'. ועל כל המתנות האלה, כאבי הראש והשפתיים היבשות, אני בהחלט מוכנה לוותר.

אבל יש לי בירה, ועוד מעט יהיה לי רביד [לא, אנחנו לא ביחד!] ושחר, אז זה עוד בסדר.

[עד שהבירה תמות, והם יבריזו לי. ]

כוננית'

מוקדש לגיא הכושי.

שוּ, שוּ.