[ומי שינחש, בלי שאמרתי לו, מאיפה הכותרת - יקבל נקודה.]

ברברתי פה כל כך הרבה על התקופה הזאת של החופש, וכמה שיש לי כל כך המון ממנו, ששכחתי לגמרי שהוא בעצם, מתישהו, אמור להיגמר. ועכשיו, אחרי החופש סוכות ההו-כה-ממוצה, ועם זאת הו-כה-מבוזבז הזה, אני מוצאת את עצמי נופלת לתוך ערמה ענקית של דפי חשבון, מצגות מוצפות בחיידקים, מכתבי תלונה מלאים בספלינגמסטייקס, זיוני שכל על יתרונות הליכה, שאלות חסרות כל שחר על מגילת העצמאות וכמובן, חול-חול-חול.

והפינה הזאת, הופכת להיות כל כך מיותרת. כל מה שאני מנסה לעשות זה אולי לתת לכל הקקי הוירטואלי הזה קצת משמעות לגבי, ולכתוב פה דברים שממש, אל אלוהים, קורים לי. וזה כל פעם מסתכם במה קורה בשבועיים-חודש-חודשיים האחרונים, וכמה שאני לא מרוצה לגבי זה. כי אני לא מרוצה אף פעם, ואפילו שחר אומרת וכולם מסכימים. אני לא מרוצה מזה.

ופינות בבלוג הזה באופן כללי מתחילות להוציא אותי מכלי, כי זה גיי. אבל משום מה, הגעתי למסקנה המוזרה שאם אני פשוט אסלק את הכותרות אחת ולתמיד, זה יהיה בסדר.

חרא, אין לי כוח.

אני חושבת..

אני חושבת שאני אתפרע. אני חושבת שאני פשוט, אכתוב.

אאאלף.

מהיותי יצור נלוז ושמן, שכל מה שהוא עושה כל היום זה לרבוץ פה, על הכיסא הזה, ולבהות בדברים, הגיוני שכל הדברים שנחשבים חיוניים בעיני יהיו פה, לידי. והגיוני גם, שהם לא אמורים להיות פה, לידי, במרתף שכוח האל הזה. ולכן, גם הגיוני שאני פשוט מייבאת דברים ממקומות רנדומאליים בבית שלי לפה, והגיוני עוד יותר, מהיותי יצור נלוז ושמן, שאני לא טורחת כמעט אף פעם להחזיר אותם למקומם. עכשיו, האין זה הגיוני שדברים יתחילו להסריח? האין זה הגיוני שאנשים יתחילו להתלונן? האין זה הגיוני שאחטוף צעקות על הזוהמה שלי, שמכסה את כל הבית בענן ערפילי של פוּיַה? הגיוני, הגיוני בהחלט. 

אז אכן, כל זה קיים בהחלט. ופעם בחודש בערך, או במקרה הטוב – שבוע, אני מוצאת את עצמי אוספת ערימה גדולה של חפצים – כלי מטבח, עטים, דפים, בגדים, נעליים, דיסקים, אוזניות, פלסטלינה, שעונים, טבעות, שרשראות – ומעלה אותם מהחור הזה כלפי מעלה, אל המקומות בהם יש, אלוהים ישמור, חיים.

קומה ראשונה – בעיקר כלי מטבח. קומה שניה – כל דבר אחר.

וכל פעם, כל פעם מחדש אני מוצאת את עצמי שוכחת לעצור בתחנות, חוטפת את הנוסעים איתי למעלה, ונתקעת עם ערימה גדולה של כלי מטבח בחדר שלי. והאין זה הגיוני שעבדתכם הנאמנה, היצור הנלוז שעצלנות נוטפת ממנה כמו זיעה מלוחם סומו, תניף יד אדישה לערימת הכלים שמצטברת לה בחדר ותשאיר אותה שם, כחלק נכבד מהאנדרלמוסיה ששוררת בכל מקרה בחדר המתים שלה? הגיוני, בהחלט הגיוני.

ומדברים על אנדרלמוסיה, כבר הרבה יותר מדי זמן שאני מנסה לכתוב פה על השידה שלי. זאת אומרת, לא על השידה שלי, על הגוש-עץ-ובד שלי. וכשאני אומרת גוש-עץ-ובד, אני מתכוונת ל, ובכן, גוש של עץ ושל בד. גוש של עץ ובד במובן של מלונה מלאה בבגדים של הומלסים, ששברו אותה עם פטיש חמש קילו.

הגוש-עץ-ובד שלי נדחף לחדר שלי כתחליף לארון שהועף באכזריות משם. ארון, שלא היה באמת שלי והיה מכוער באופן כללי. אבל כל דבר, כל דבר עדיף על רהיט שחיתלו אותך עליו.

את הבקרים שלי עם גוש-עץ-ובד, אני תמיד אזכור כנעימים לאין משווע. אין כמו לקום, לחטוף סחרחורת של בוקר, להאחז בדבר הקרוב שהוא, למרבה הפלא, גוש-עץ-ובד, וליפול ביחד איתו על הרצפה. אין, אין חוויה יותר מרנינה מלנסות לפתוח מגירה, להשאר עם החלק הקדמי שלה ביד שלך, ולהפיל את השאר על הרגל.

כרגע, גוש-עץ-ובד בעונש. אחרי הלילה ההוא, שניסיתי לחלץ גרביים ומצאתי את עצמי הולכת לאיבוד וכמעט נחנקת מעומס הבגדים והאבק, קטעתי את גפיו של גוש-עץ-ובד ועכשיו, שתי מגירות תקועות לי בפינת החדר, ושתיים מבצבצות להן מאיזה גוש עץ ובד ונתקעות לי באופן תמידי בבטן.

ומדברים על דברים שנתקעים לי באופן תמידי בבטן, זה מזכיר לי שיטים, שנתקעות לי באופן תמידי בשיער. הו כן, חצבה. איך אני יכולה להתפרע לי בלי לכתוב על חצבה? המקום שבו פשוט זרקו אותנו באמצע המדבר, ולא רק מילולית.   

אתם בטח מצפים לרצף בלתי נפסק של תלונות, מלווה בהרבה פסיקים, ומעט מדי נקודות. אז לא, אני חייבת להגיד שהיה לא כזה נורא. מעבר להתבכיינות מונוטונית, שמלווה כל אחד ואחד מאיתנו ביום יום, לא היו יותר מדי שבירות חפצים ופרצי בכי.

אבל, אני בהחלט מתכחשת. אני מתכחשת לצנצנת חמאת בוטנים, לדיבורים על דרכים-להוריד-שערות-מהרגליים, ליקיצה מוקדמת, לקבירת מקלות, לבגדים קצרים מדי של מדריך זקן מדי ובעיקר לשיטים.

וגם, אני בהחלט מתענגת. אני מתענגת על שני ליטר בירה, על הלבד, על המוזיקה והשקט שכל כך היו חשובים, על המצברוח האוטיסטי שהיה מוטבע לכל אורך הדרך, על המנות החמות, על היציאות הליליות ובעיקר על המסור.  

[הריעו, הריעו לליור. ]

סטוֹפּ.

באמת תהיתי איך זה שאני מדברת כל כך הרבה, ועדיין יש לי פוסטים רק פעם-פעמיים בחודש.

זה, ידידי, במלוא מובן המילה, פוסט.

וכשאני מוצאת את עצמי כותבת פוסט במקום ללמוד למתמטיקה, אני יודעת שבאמת חזרנו לשגרה.

[תסלחו לי על דברים, לא ישנתי הרבה לאחרונה. ]