משהו לגמרי, לחלוטין, להחריד לא בסדר איתי.

למסקנה הזאת הגעתי לפני כמה ימים, כשיצאתי החוצה מהבית בשבע בבוקר, עם חיוך ענק על הפנים. וזה המשיך ביום למחרת, כשהלכתי את אותה הדרך לתחנת אוטובוס בגשם, עם אותו חיוך ענק על הפנים. ולעזאזל, עד עכשיו, בזמן שאני מקלידה, בסך הכל מקלידה, אני עם חיוך ענק על הפנים.

כן, גבירותיי ורבותיי – אני, רשמית, מאושרת.  וזה לא באמת יותר ממוזר.

אני מוצאת את עצמי מאושרת, ואז חושבת על כמה שאני מאושרת. ואז מחייכת, בגלל שאני מאושרת וחושבת על כמה שאני מאושרת. ואז חושבת על זה שאני מחייכת, בגלל שאני חושבת על כמה שאני מאושרת. ואז אני מצחקקת, בגלל שאני מחייכת, בגלל שאני מאושרת.

ומשהו, אותו משהו בדיוק שגורם לי לשנוא לקרוא ספרים טובים ולראות סרטים טובים, משהו אומר לי שכל האושר הזה הוא נורא רע. וכמו כל דבר, גם על זה אני מתלוננת. אני מתלוננת על זה שאם עכשיו טוב, אז יותר מאוחר יהיה רע עוד יותר מהרגיל, כי עכשיו הרי, ממש טוב.  

...

החורף הזה, משגע אותי.

הלוואי, הלוואי והוא לא יגמר לעולם.

ועכשיו, הרבה דברים שאפשר לבהות בהם.

כי לא אני ולא אתם מסוגלים ליותר כשיש רעש של חורף בחוץ, תה מהביל, וקרמבו מעוך.

ביוטכנולוגיה

כל מקצוע שבו לומדים על יצורים קטנים שאי אפשר באמת לדעת איך הם נראים ואפשר להדביק להם פרצופים עצובים, הוא חומר נהדר לקומיקסים.

רקע:

מיקרופאז' הוא סוג של וירוס שמחדיר את ה-DNA שלו לתוך החיידק שהוא רוצה לתקוף, וכך הוא הופך את החיידק למיקרופאז' גם כן.

רקע:

כאשר רוצים לבדוק אם גן עמידות לאינסולין נקלט בפלסמיד, שנקלט בחיידק – מזריקים את החיידקים לארנבת. אחר כך, בשביל לבדוק אם הארנבת יצרה נוגדנים לאינסולין אנושי, בודקים את הדם שלה.

כוננית'

ומהמחזמר המזדיין הזה, אני הצלחתי להתחמק.

בורג

הפוסט הזה בכלל היה אמור להגיע אחרי היום הולדת שלי, ולא לפניו. ואני יודעת את זה בגלל שיש מבחן במתמטיקה ביום שני, וזה אומר שבמקום ללמוד אז, הייתי כותבת פוסט, כל פוסט, עכשיו. אבל, בגלל סיבות כאלה ואחרות, אני מוצאת את עצמי לומדת עכשיו למבחן בשביל שאני אוכל לעשות דברים שאני הו-כל-כך רוצה כבר לעשות במקום ללמוד למבחן בזמן שאני באמת אמורה ללמוד אליו. אי לכך ובהתאם לזאת, אני כותבת את הפוסט הזה עכשיו, במקום ללמוד למתמטיקה עכשיו. וזה יוצא בסדר, אפילו, כי זה נותן לי הזדמנות להכחיש את יום הולדתי השבע עשרה שהולך וקרב ולפרסם את יום הולדתי הארבע, האמיתי, שבאמת הולך וקרב.

סוף סוף אני אהיה גדולה בשנה. אפילו ליור אומרת.

ועכשיו אני באמת לא אוכל לענוד את עששת, נשכן הגומי הורוד שלי. תודה לך, ולכם, הייתה שנה נפלאה.

[תרביצו לי, באמת.

האופטימיות הזאת מחליאה גם אותי. ]