התמלא לי

קמתי הבוקר עם כאב ראש. ישנתי טוב ועמוק, אבל כאב הראש העיר אותי. בעדינות התרוממתי מהמיטה והלכתי להשתין. הגב העליון כאב, בייחוד איפה שמתחיל הצוואר, והראש הרגיש כבד עלי. גם יד שמאל כאבה, כמו גם גב כף יד ימין. במראה הביטו בי עינים אדמומיות ועייפות, רעמת שיער פרועה, וזיפים של יומיים. לא רע, חשבתי. עצמתי עיני לנשימה עמוקה, ואז שוב ראיתי את עצמי יושב חסר אונים מאחורי הההגה. בדרכי לחתונה דרוזית בבית ג'אן יצאתי לעקיפה בעליה. סיימתי את העקיפה והאטתי קצת לקראת עיקול אחד ימינה, ואז כשהתחיל עיקול נוסף שמאלה רציתי להאיט עוד בעדינות אבל הרכב כבר לא היה שלי. ניסיתי לשמור על ההגה בכיוון הנסיעה, הורדתי את הרגל מהגז ולא לחצתי על הבלמים. הרכב המשיך להסתובב, כעת הפנים היו כבר בכיוון הירידה, ואז פגענו באבן השפה, דבר שהקפיץ את האוטו לתעלה שם נעצרנו צמודים  בשיפוע לקיר גב ההר. הכל נעצר. קצת עשן וריח של גומי שרוף, אבל חוץ מזה הכל נעצר. הסתכלתי על אח שלי שישב לידי, ואז שוב החוצה דרך השמשה הקדמית. "אני בסדר" אמר אח שלי. הסתכלתי עליו ואמרתי "גם אני בסדר" ואז הצצתי לעבר אחיינתי שישבה מאחור והיתה היחידה מבין שלושתינו שחגורה. "את בסדר?" שאלתי. "כן" אמרה.

11:30 בבוקר של יום שישי, אפרוריות של גשם העומד בפתח אבל עוד לא. ראות טובה, עירנות טובה, ורמת אלכוהול בגוף אפס. יצאנו החוצה, וישר נעצרו שני רכבים לעזור. בדיקה קצרה הראתה שכל הפרונט הלך. מאחור הכל נראה סבבה, כאילו הרכב יושב לו בניחותא בצד הדרך, אבל מלפנים זה נראה שהאוטו מתחיל ברדיאטור, וכל שאר החלקים שאמורים לבוא לפנים פזורים היו כאילו מדובר במכירת סוף עונה. מיד התקשרתי לשגריר שלקחו פרטים ושלחו רכב גרר. עידכנתי את המוסך בנשר שהמאזדה שלי בדרך, ולבסוף השארתי הודעה גם לסוכן הביטוח. בין לבין כל רכב שעבר בכביש האיט ונעצר. בודקים מה קרה, הכל בסדר, צריכים עזרה? רובם דרוזים, רובם בערבית, רובם בעלי כוונות טובות. אבל היו גם כאלה: "אתה בעל הרכב?" "כן" "יפה לך!" (תודה, זה ממש עזר). וגם, "פעם ראשונה בעליות לבית ג'אן, חמוד?" "לא חומד, אבל תודה, אני אקח את זה כמחמאה". אבל סך הכל הרוב היו על הכיפאק ובאמת היו מוכנים לעזור.

אחרי חצי שעה הגיע גרר של שגריר ואחרי עוד איזה רבע שעה כבר יצא הרכב לדרכו למוסך. כשעצר הדרוזי הבא ביקשנו שייתן לנו טרמפ לכפר. כשהגענו לחתונה בערך באחת בצהרים המקום כבר היה מלא באנשים. הכלה היתה בבית של ההורים, לשם רק הנשים יכלו להכנס, אלא אם כן באת בתור אורח מלווה ע"י האח או בן משפחה אחר. נכנסנו ועמדנו בתור. סביבנו הכל נשים, רובן יושבות מכוסות בכיסוי ראש לבן, רחש בלתי פוסק של דיבורים. ואז בסוף הסלון, על במה ראינו את הכלה, ניצבת כולה לבן, בוכיה קלות, מחייכת, ואיש איש עולים לברכה על הבמה, להצטלם בוידאו ובמצלמה, ואז לרדת. בצד הבמה ניצבה האמא שלה, עיניה עצובות ועייפות, מעלה חצי חיוך. הכלה כבר שמעה על התאונה שלי. טוב, היא אפילו הספיקה לראות אותי ניצב ליד הרכב. בערך עשר דקות אחרי שקרה מה שקרה היא עברה שם בעצמה עם אמא שלי שהחזירה אותה מהמאפרת/ספר/מלבישה, ואז הם ראו אותי שם, ואת אחי, ואת האחיינית שלי. אח שלי סימן לה להמשיך הלאה, "הכל בסדר, כולו תמאם" כך הוא סימן לכולם. מי מבין אלה שברכו את הכלה לפני הצמיד פריט לשמלתה, שטר של מאה דולר, פרח, זהב, משהו. כשעליתי אני לברך אותה, היפה, לחשתי לה שאת נשיקותיי אני שולח לה באויר, וגם חיבוק, ואם הייתי יודע הייתי מביא לה חלקים של המאזדה. פיניתי את הבמה ובירכתי את האם ואז יצאתי משם ואחי מאחורי.

משם הובילו אותנו לבית של הסבא – שם ישבו כל הגברים. בחדר אחד כל הזקנים הדתיים עם הלבוש המסורתי, שם גם מצאנו את אבא שלנו תקוע בלי יכולת להבין או לדבר בעצמו.  – פאק, השמיים מדהימים עכשיו – . בכל אופן, עמדנו קצת במסדרון, וכל הזמן אנשים באים והולכים. "פי מחאל? פי מחאלאת?  אה... אה..." ובחוץ בנתיים התחיל הגשם. יצאנו החוצה וישר העבירו אותנו את הכביש לבית של השכן, שם שוב הכל נעמדו, "פי מחאל? תפאדלו". אבל שם היו רוב המעשנים אז יצאנו שוב לרחוב ומשם ישר הובילו אותנו לבית של שכן. נכנסים פנימה, שני מעגלי ישיבה, גברים בלבד, ושוב "פי מחאל? פי מחאל?" ואז עוד מישהו זרק "עיבראני" ואז ישר "בבקשה בבקשה תכנסו". ישבנו, התחלנו לקשקש, הגיע מישהו וחילק מפיות נייר, ואז אחריו הגיעו החילווהייאת, ופיצוחים, ופירות, ועוד חילווהייאת. וכל פעם מי שמגיע עם המגש עובר איש איש, גבר גבר, כסא כסא, קד קידה ואומר "תפאדל" ואז ממשיך לזה שלידך "תפאדל", ככה שורה של 7 גברים כל אחד עם מגש אחר וכל אחד מהיושבים מקבל תשומת לב אישית. ואז יצאו כולם ואנחנו אחריהם. בנתיים הפסיק הגשם והדבר נתן את האות לטקס הציבורי. ברחוב נעמדו בשורה כעשרים זקני הכפר ומולם כעשרים זקני הכפר של החתן שהגיעו בשני אוטובוסים ממג'דל שאמס. ואז בפומבי ביקשו זקני הכפר של החתן מזקני הכפר של הכלה כי תנתן לחתן ידה של הכלה. ואז נציג המשפחה של הכלה נכנס פנימה להביא אותה. ואז יצאה הכלה, מלווה בידי אחיה, והיא כולה לבן, וראשה מכוסה בכיסוי מלא שכלל לא ניתן להבחין דרכו בפניה. היא הובלה אחר כבוד לרחוב וישר לתוך רכב מפואר, שם התיישבה בכיסא האחורי, שתי נשים לידה, במושב הקדמי סבתא שלה, ונהג זכר. וכל אותה העת ראשה עודנו מכוסה לבן וידה מחוץ לחלון מחזיקה בזר פרחים מבלי לזוז כמו פסל החירות. לא יכולתי להבחין בתווי פניה, אבל כשקראתי בשמה הביטה לכיווני. וחייכתי כל הזמן, הנה סוף סוף יצאה מחיי השבי כמו ששנים בכתה לי, ועם זאת העצב ניכר על כי היא אומרת כעת שלום למשפחתה, להוריה, לסבא ולסבתא. הוריה נשארו בכפר, סבא שלה נשאר מאחור, ופניו עצב ודמעה, ועכשיו היא מועברת למשפחתה החדשה. אחרי מספר דקות יצאה השיירה, רכב הנישואין ושני אוטובוסים למג'דל שאמס, שם מחכה החתן ומשפחתו, ושם היו אמורים לחגוג עד הלילה.

ואז התפזרנו גם אנחנו. אחי נסע עם אבי. ואני נהגתי את אמא שלי בריכבה. בנסיעה מחוץ לכפר, בירידה, חיפשתי את המקום בו איבדתי שליטה. יש בזה פחד. אני מנסה לשחזר את מה שקרה. לא נהגתי בפזיזות או מהר מידי. אמנם לא נהגתי במשנה זהירות, אבל לא התפרעתי. כשנכנסתי לסיחרור שמרתי על קור רוח, לא לחצתי על הבלמים, לא נלחמתי ברכב, פשוט נעצרתי על-ידי ההר. הרגשתי שבגדתי בבטחון של האחיינית שלי, היא בת 15, ובבטחון של אח שלי. פיזית הגוף בסדר. קצת כבדות בחלק העליון, קצת נוקשות בצוואר ובגב העליון, והשאר סך הכל בסדר. אבל מנטלית יש הרגשה דפוקה. אתמול בלילה עוד הספיקה הכלה להתקשר לבית הורי לשאול לשלומי.

בחוץ עכשיו יש שמיים מדהימים, עם קרעי עננות אפורה ולבנה, פתחי שמיים כחולים ובהירים, כתום האפרסק שבשקיעה, ומתחת משתרע לו הים סגול, ירוק וכחול. אני מאלה שדווקא אוהבים את החורף הישראלי.