התמלא לי

1. אתמול בלילה הדלקתי שני נרות. בירכתי בלב. לגמתי מהיין, ובירכתי בלב. לקחתי לי פרוסה שנשארה מהחלה, ובירכתי בלב. כמה בדידות יכול הלב האנושי להכיל לפני שהוא גולש על גדותיו? האבא שלי מחבק את בדידותו. זה פותר לו הרבה בעיות בחיים. זה נותן לו שליטה מלאה. אני לא אוהב את זה. אני יודע שבסופו של דבר האדם הוא בודד, לעצמו. אבל אני לא מוכן לחיות ככה.
2. מעולם לא עישנתי דבר. אלכוהול כן, מילים כן, סקס כן, אבל השאר לא.
3. ככל שהדבר נוגע לשאר העולם, הרבה פעמים זה נראה לי בדיוק כך, שאני משקיף עליו מהצד. אני חלק ממנו ומהצד באותה עת. כמו החלומות האלה בשינה שלפעמים המצלמה מרחפת מעל ורואה את דמותי נעה ועושה, ולעיתים המצלמה מתבוננת מתוך דמותי כלפי חוץ. אני כן מפריד עצמי מהאחר, אבל אני לא הופך את זה למקור של זכאות יתר על פניו.
4. אני ממתין לפרוסת סלמון שתפשיר. בשני ורביעי סניף מגה שבנשר מקבל משלוח טרי. אני אוהב לקנות חתיכת דג שלמה, לעשות לו פילה לבד, ואז חלק לאכול במקום וחלק להקפיא לכמה ימים. ואז אני מפשיר אותו, מוריד את העור, מכין את האורז, ומגלגל לעצמי את המאקי. מאקי רול של סלמון שמנוני. כה טעים, ואף ערב לחיך.
5. אתמול פגשתי בחבר אמריקאי עו"ד בחמישים לחייו, פעיל בקהילה בבוסטון, פעיל חברתית, איש חביב, איש של מילים יותר מאשר מעשים, אבל חביב. וזה טוב, כי אי אפשר לדעת מתי קשר טוב יניב קשר טוב אחר, וזה טוב, כי הוא יודע להקשיב. וזה טוב, כי לפעמים צריך לשחרר. שנתיים וחודשיים מאז שחזרתי, ועודני מלא תהייה. האם סך הארועים שבחיי מלמדני להשאר או ללכת. כמו האיש המאמין שלא שעה לדיווח ברדיו, ויתר על האיש בסירה, ונפנף לשלום את האיש שבמסוק, אך לבסוף הגיע בטענות לאלוהים, הרי אני איש מאמין! מה אתה רוצה, תמה אלוהים, הרי שלחתי לך דיווח ברדיו, איש על סירה, ואפילו מסוק. סיפרתי לאחותי על התאונה, והיא ישר שאלה, נו, אז התעוררת? ממה? שאלתי. וזאת התשובה. אני לא הרגשתי שזה העיר אותי. כמו שהפריצה לדירה לא. גם הפריצה לרכב וגניבת המחשב לא. גם המלחמה לא. גם הבקושי לעבור את בחינת ההסמכה לא. גם חוסר ההחלטיות לגבי השלב הבא לא. גם הקולות מהמשפחה לעזוב לא. גם הקריאות מהחברים לחזור לא. כמה עוד סימנים יישלחו? גם להקשיב צריך לדעת. הרבה יותר מאשר לדבר. שבת שלום.

 אני הולך להכין לעצמי עוד קצת סושי.