התמלא לי

את התוגה שלי אפשר לראות מגיעה עוד ממרחקים. זה רק אני עיוור מידי להתקרבותה עד שמאוחר מידי ואז היא אוחזת בי בכל נפשי, כטוטפת בין עיני מציפה את קרביי, ויונקת את רוחי. אחרי כל התרוממות, היא סוחפת אותי מתחת, אחרי כל בחורה חדשה, עוד אחת שמתגלה כפשוט לא, היא מנפצת אותי מבפנים, כמו זכוכית של מראה שאבן הוטחה בה בחוזקה.

וברגעים כאלה, של שכרון בדידות, המילים נוטפות כלפי מטה ומרטיבות את יסודותיי, ורק השינה המתוקה תגאל אותי מהבל השעה. כך, מתכרסמת אט-אט ובבטחה, היכולת לאהוב.

אני יודע. אני יודע, והידיעה לא עוזרת לי כלל. עוד ציון לשבח אינטלקטואלי ותו לא.

ראבאק, קר לי פה.