התמלא לי

כשזה זה, אז זה פשוט זה. אין תהיות, בהתחלה לפחות. (פחדים זה לא נקרא.)

כשזה זה, אז כל הזיונים הסתמיים של השנים האחרונות, גם אלה שככה אמרתי לעצמי, טוב, אני רוצה לתת לזה צ'אנס, אז זה ברור לי עד כמה זה ברור שלא היה לזה כל סיכוי. בכלל, בחור שיפוטי שכמוני, די מהר מגבש דיעה, לכאן או לכאן. זה רק שלפעמים אז הסקס ממש ממש טוב. אבל סקס טוב מחזיק גג חודש.(טוב נו, אולי חודשיים) ואז שמים לב לשאר הדברים. והם פשוט בלתי נסבלים. ואז צריך להמשיך הלאה. עד שפוגשים את "זה זה". אבל לפעמים פוגשים את "זה זה" וזה עדיין לא מספיק טוב. כי בנתיים, אחרי כל-כך הרבה שנים של עצמאות, נבנתה לה פנטזיה על "זה". איזה סוג של התרגשות אמורה להיות, ואיזה סוג של דפיקות לב. ואיזה סוג של טינגלז בבטן כשאני רואה אותך, ורגע לפני שאני שוקע בשפתותייך, ובכלל איך כל פעם שאנו עושים אהבה אז נעצר לו הזמן... כי בעצם, אין מספיק זמן בעולם עבור כל מה שאני רוצה עבורך. עבור שנינו.

אני לא יודע אם אני מתאמץ יותר מידי. אם אני רוצה יותר מידי. שתאתגר אותי. שתדחוף אותי. שתוביל כשצריך. שתהיה שם כשצריך. שתקבל ממני את כל מה שיש לי לתת לה. שתאהב אותי. שאוהב אותה.

זכור לי סוג של פרפרים, זכורה לי גם תחושת הזמן. אבל לא איתה. לא היה לי את זה איתה, ואף על פי כן הרגשתי שזה זה. אז אולי אני צריך להפסיק עם הפנטזיות. ואולי אנחנו לומדים אחד את השניה. ואולי ככה זה בחיים האמיתיים. בסבלנות. ולאט. ונבנית לה זוגיות. ואולי זו באמת הדרך. ואולי זו בסך הכל "דרך", ואילו הדרך שלי היא בעצם מהירה יותר, עם יותר תאווה, ויותר היסחפות, ויותר passion. אני ממש משתדל לא לחשוב על זה יותר מידי אלא פשוט מאוד לחיות. לחיות את זה.