התמלא לי

כשזה זה, אז זה פשוט זה. אין תהיות, בהתחלה לפחות. (פחדים זה לא נקרא.)

כשזה זה, אז כל הזיונים הסתמיים של השנים האחרונות, גם אלה שככה אמרתי לעצמי, טוב, אני רוצה לתת לזה צ'אנס, אז זה ברור לי עד כמה זה ברור שלא היה לזה כל סיכוי. בכלל, בחור שיפוטי שכמוני, די מהר מגבש דיעה, לכאן או לכאן. זה רק שלפעמים אז הסקס ממש ממש טוב. אבל סקס טוב מחזיק גג חודש.(טוב נו, אולי חודשיים) ואז שמים לב לשאר הדברים. והם פשוט בלתי נסבלים. ואז צריך להמשיך הלאה. עד שפוגשים את "זה זה". אבל לפעמים פוגשים את "זה זה" וזה עדיין לא מספיק טוב. כי בנתיים, אחרי כל-כך הרבה שנים של עצמאות, נבנתה לה פנטזיה על "זה". איזה סוג של התרגשות אמורה להיות, ואיזה סוג של דפיקות לב. ואיזה סוג של טינגלז בבטן כשאני רואה אותך, ורגע לפני שאני שוקע בשפתותייך, ובכלל איך כל פעם שאנו עושים אהבה אז נעצר לו הזמן... כי בעצם, אין מספיק זמן בעולם עבור כל מה שאני רוצה עבורך. עבור שנינו.

אני לא יודע אם אני מתאמץ יותר מידי. אם אני רוצה יותר מידי. שתאתגר אותי. שתדחוף אותי. שתוביל כשצריך. שתהיה שם כשצריך. שתקבל ממני את כל מה שיש לי לתת לה. שתאהב אותי. שאוהב אותה.

זכור לי סוג של פרפרים, זכורה לי גם תחושת הזמן. אבל לא איתה. לא היה לי את זה איתה, ואף על פי כן הרגשתי שזה זה. אז אולי אני צריך להפסיק עם הפנטזיות. ואולי אנחנו לומדים אחד את השניה. ואולי ככה זה בחיים האמיתיים. בסבלנות. ולאט. ונבנית לה זוגיות. ואולי זו באמת הדרך. ואולי זו בסך הכל "דרך", ואילו הדרך שלי היא בעצם מהירה יותר, עם יותר תאווה, ויותר היסחפות, ויותר passion. אני ממש משתדל לא לחשוב על זה יותר מידי אלא פשוט מאוד לחיות. לחיות את זה.

אני לא מצליח למצוא את שטף המילים הנחוץ כדי להוציא מעצמי את הסיפור הזה, הסיפור של קיץ 2007. לא ברור לי מתי הוא התחיל הקיץ הזה, אני רוצה לומר שהכל התחיל עם המציצה שקיבלתי באחר-צהרים של יום חמישי בשלהי אפריל, אבל אני לא בטוח. בכל מקרה, זו היתה מזכירה של לקוח של משרד שעבדתי בו פעם. במשך חודשים רבים היה בינינו מתח מיני וכל עוד דובר במילים לא היתה לי בעיה עם הפלירטוטים, וברור שאפילו נהניתי מזה. אבל כשהבנתי שהאישה רצינית התחלתי להרגיש לא בנוח. בכל זאת, באותם הימים גם לי היו גבולות, והיא היתה נשואה + תינוקת יפיפיה. באותם הימים נשים נשואות היו מחוץ לתחום מבחינתי. וכך היא רצתה ואני דחיתי והיא ביקשה ואני סירבתי, עד שניתק הקשר, ואז חודש. ואז היא הגיעה לדירתי באותו יום חמישי, הביאה סושי, דיברה דיבורי סרק, לבשה חצאית, חולצת מחשוף שופע ופוש-אפ עסיסי. בשלב מסוים היא דחפה אותי לאחור על הספה, עלתה עלי והתחילה לנוע צמוד עלי. מפה לנשיקה היתה הדרך קצרה ביותר, וכל הארוע הסתיים במציצה ארוכה שבסופה גמרתי לה בפה, על הפנים, ושאריות על חולצת הסודר שלבשה. פסיכית, קראתי לה בחיוך, אבל בפנים התכוונתי לזה בכל מאודי. חוצמזה שהיא מנשקת אגרסיבי. אחרי שהלכה, הרגשתי חרא על מה שקרה. רק רציתי לשטוף עצמי ממנה. המקלחת עזרה קצת, אבל בדיעבד משהו השתחרר באותו יום.

אפשר לכנות את זה פנדורה, אולי סוג של סכר שנפרץ, אבל בשלושת החודשים שעברו מאותו יום חמישי שכבתי עם שמונה נשים שונות, ועוד הייתי אינטימי באופנים שונים עם כשלוש נשים נוספות. העובדה המטרידה יותר היא ששתים מהנשים ששכבתי איתן היו נשואות עם ילדים, עוד אחת היתה מאורסת ועמדה להתחתן תוך שבועיים, ובכלל עם רובן שכבתי במקביל. הייתי פוגש בחורה ביום חמישי, וגומר את הלילה אצלה במיטה, ולמחרת כבר מתחיל עם מישהי אחרת. למעשה, היו ימים שבצהרים הייתי שוכב עם אחת, ובערב עם אחרת. למחרת נפגש לצהרים בבית הקפה עם שלישית ורואה איך היא מתקדמת אט אט ונמשכת פנימה. ועל אף כל הרוויה שבעניין, התאבון לא שבע, ולא היה ברור לי למה. בדיעבד אני יודע שהתחלתי לפגוע בסביבה שלי, בחברים שלי, בעצמי.  וכך מצאתי עצמי לילה אחד מזיין בחורה שהיתה על הרדאר של חבר טוב. טוב לשעבר, כי כמובן שהצלחתי להרוס את מה שהיה לנו. זה סיפור מורכב בפני עצמו, אבל כל הסבר שלי יהיה סתם הצטדקות, ובשורה התחתונה פישלתי, אז נניח לזה כך. הנקודה היא, שמכל הבחינות, לא הייתי צריך לשכב איתה. ושזה הכל היה סתם.

בתקופת הזיונים הזאת של הקיץ שנגמר הרגשתי מצד אחד סיפוק מיני דיי רב, ומצד שני שאני מתגלגל ברפש של גיהנום. זה היה כאילו שמשהו אחר השתלט עלי, וכל הסקס הזה סימא את עיניי, שינה את סדרי העדיפות שלי. ואז טסתי שוב לבוסטון, באמצע אוגוסט. וכבר בטיסה התחיל חשבון הנפש לגלוש על גדותיו. ופתאום שמתי לב שמישהו בנה שלט ענקי של "עצור" ותקע אותו מול הפנים שלי. אסופה של דגלים אדומים שהתנופפו בחלקים שונים של הקיץ הפכו בין רגע לתמונה ברורה אחת של וואט דה פאק אמ איי דואינג. אז דבר ראשון החלטתי ללכת להבדק למחלות – בדקתי הכל – דם, רוק, זין, כולל המקלון שתוקעים בתוך הזין לראות אם יש שם חיידקים לא טובים. מה אגיד, תענוג גדול הבאתי על עצמי. תוך כדי הבדיקה החליטה האחות שיש לי כמה יבלות בבסיס הזין, יבלות אשר נאלצנו להקפיא עם חנקן נוזלי בו במקום. חוסר הנוחות ליווה אותי במשך מספר ימים, ולאחר שבוע התקבלו תוצאות הבדיקה השונות – הכל נקי, אפשר להמשיך לזיין. – אבל אפילו לאונן לא התחשק לי.  נפגשתי עם הארוסה, (ההיא מלפני שתי פסקאות) שבנתיים כבר התחתנה, ולמרות כל הכימיה והמשיכה ההדדית שאין ספק שעדיין היתה שם, הבהרתי לה שאני לא מתכוון לשכב איתה יותר. אחרי כמה ימים נפגשתי גם עם אחת הנשואות ששכבתי איתה, והיא אמרה לי שהיא החליטה להפרד מבעלה. כמובן שזה הכניס אותי להלם קל, ובקושי מצאתי חצי נחמה כשסיפרה לי שכבר מצאה לעצמה גבר חדש ושהיא נורא מאוהבת בו והכל. איך הן מתאהבות כל-כך בקלות?

כשחזרתי לארץ החלטתי להוריד הילוך באופן משמעותי (הגם אם הדרגתי) בכל הנוגע לנשים. וכך החלטתי לסיים את הקשר עם הנשואה השניה, שגם בנתיים כבר החליטה להפרד מבעלה ולעבור לדירה משלה. אז נשארתי עם שתים: גרושה בשלישית, מבוגרת ממני ומאוד מרשימה, ודתיה אמריקאית שגרה בירושלים. מהדתיה נפרדתי בין כיפורים לסוכות, כך שנותרה המבוגרת. ואיתה זה מעניין, כי למען האמת, המשיכה המינית מתחילה לרדת קצת, אבל האיתגור האינטלקטואלי לחלוטין שם. עכשיו שהיא יודעת שהיא נשארה לבד אז היא גם מרשה לעצמה להתקשר יותר, אבל אני מעדיף שזה יהיה כמו בהתחלה – אני בא והולך כשבא לי, ובשאר הימים שקט. היא בעצמה יודעת שאני רואה אחרות ואפילו מנסה לשדך לי בחורות, ושנינו הסכמנו שלשני מותר.

אה, ואז יש את האנגליה – בחורה שפגשתי ביום חמישי של ראש השנה כשיצאתי לשתות עם הבת-דודה (אצלה היא התארחה). כשקמנו ללכת הביתה היא הסתובבה אלי ובפשטות מקסימה שאלה אם בא לי להשאר למשקה נוסף. כמובן שהסכמתי. את הלילה סיימנו מחובקים במיטה שלי בגליל וביום שישי לקחתי אותה לחיפה ומשם היא כבר המשיכה לשדה התעופה ועלתה על טיסה חזרה לבירמינגהם. מאז, אנחנו במסנג'ר כמעט כל יום.

אז זה הסיכום הנשי. סוג של טלטלה, אבל העניינים נרגעו ואני מניח שתוך חודש חודשיים אחזור לכתוב על כמיהה...