יש לי בחילה שבאה והולכת, לא קשה אבל אי אפשר להתעלם ממנה - אז כן - נכון?
אבל עליתי במשקל בשבוע האחרון, לא הרבה, רק כמה שבדרך כלל לפני ש/אני מקבלת, אז כנראה שלא.
בשבועיים האחרונים אני אולטרה רגישה לריחות, שאיש נשבע שהוא לא מצליח להריח - אז אולי בכל זאת כן?
אני עצבנית - עוד יותר מכרגיל וחסרת סבלנות, כמו תמיד בתקופה הזו של החודש - אז בכל זאת כנראה שלא
הציצים שלי רגישים וכואבים - זה יכול ללכת לשני הכיוונים בעצם.
אז כן או לא?
ובינתיים - האיש בכלל לא בטוח שהוא רוצה. ולפעמים גם אני בטוחה שזו טעות נוראית.
בכל פעם שאין לי כוח לשחק עם החתולה אני בטוחה שזה סימן שאהיה אמא נוראית ואני - אנחנו עוד בכלל לא מוכנים.
ובכל זאת לא יכולה להתאפק מלרצות בכל זאת שהתשובה תהיה חיובית.
כולם יודעים שדחיית סיפוקים זה לא הצד החזק שלי - אפילו אני. אבל האם זה משהו שמותר לי ככה להתייחס אליו? זה לא גדול מדי? בלתי הפיך מדי? מה יקרה אם יגמרו לי האומץ הכוח או הסבלנות?
החודש שלי מתחלק עכשיו לשניים - שבועיים של המתנה בחוסר סבלנות לתאריכים שבהם אפשר לנסות ואז ציפייה מורטת עצבים לתאריך שבו אפשר יהיה לבדוק אם זה עבד.
ושניהם נוראים באותה מדה ושניהם מרגישים כמו מיליון שנה. איך יכול להיות שהשבועות חולפים בכזו איטיות כשהשנים, כך מבשר לי השעון הביולוגי, טסות על פני במהירות כפולה ממהירות האור?
ימים מבלבלים עוברים על כוחותינו.
חוצמזה - החלטתי להתנדב במטה בחירות לראשות עיריית ירושלים. בתגובה הם החליטו לשלם לי על העבודה - ונתנו לי עבודה משעממת להפליא שממש לא בא לי עליה - וסומכים עלי שאעשה אותה, כי היא כנראה מאד חשובה. אני בכלל רציתי לעבוד בבחירות הלאומיות.
החיים, כאמור, הם עסק לא פשוט.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי ש