דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

מתישהו, בעתיד הקרוב מאד, אני אתחיל עבודה חדשה. מתישהו בקרוב לא פחות, אנחנו נעבור דירה.

מתישהו בעתיד לא ברור בקרבתו בכלל אני אתחתן. ואעשה ילדים.

אולי עם האיש.

אולי לא.

אני מרגישה כאילו החיים שלי ממתינים בביקורת דרכונים שיתנו להם להכנס.

כאילו אני עוצרת את הנשימה.

חסר לי אוויר.

היה סופשבוע כיפי נורא. לקחתי את אמא ואת הפלסטיק שלה לקנות לי חזיה לכבוד היומולדת שהיה בשבת. (האיש הציע שלשם שינוי אבקש דברים שאני באמת צריכה והחלטתי שבהתחשב במצבם העגום של מגירת החזיות וחשבון הבנק כאחד הוא כנראה צודק). כיוון שהפלסטיק כבר היה בחוץ היא קנתה לי עוד שתי חזיות חוץ מזו שהיתה בתכנון המקורי. ומכנסיים חומים, וחולצה כחולה שקופה, וגופיה בצבע שמתאים לחולצה. כי הצניעות מחייבת.

מסבתא קיבלתי די כסף לשלם על שתי החולצות שקניתי לעצמי.

יעברו לפחות עוד שלושה שבועות לפני שאוכל שוב בצדק להתלונן שאין לי מה ללבוש.

נסענו לסופ"ש לנפוש קצת מהקטיושות בקיבוץ שליד הקסאמים. כל האחים שלי, והדודה החביבה עלי וילדיה היו שם. ממש ממש ממש נהניתי. היה סופ"ש חיובי ביותר. ולא רק בגלל שאמא נכנעה לבלתי נמנע ונתנה לי ולאיש לבלות את הלילות באותה המיטה.

חברת הביטוח התקשרה אתמול להודיעה לי שהם שולחים לי סוף סוף צ'ק, ופירוט של כל הכסף שחסר בפוליסה. זה לקח רק 3 חודשים. בסוף השבוע, כשיגיע הצ'ק ויהיה שוב מקום בחשבון הבנק שלי אני מתכוונת לפרט את כל מעללי איתם בצירוף השם המפורש. ושתדעו לכם בינתיים שעובדים עלינו בעיניים וגונבים לנו כסף ועדיף כבר להשקיע אותו לבד בתעודות סל (ביטוי שלמדתי מהכלכלן הפרטי והמיוחד שלי ואני לא באמת בטוחה שאני יודעת מה הוא אומר אבל זה נשמע כמו השקעה טובה).

הקיבוץ עצמו היה חרא כרגיל. תמיד יש משהו שמרגיז אותי נורא. אמא שלי אחראית לסדר לכל האורחים מקום בחדר האוכל לארוחת שבת. היא נאלצה לסדר מקום ל-90 אורחים של האירוח הכפרי למרות החלטה מפורשת ש79 זה הגבול העליון כי אין מקום ליותר. האורחים הללו היו בני תוכנית נוער כלשהי שעשו המון רעש. גם כשבחדר האוכל התחילו את ברכת המזון (קיבוץ דתי). במקומותינו נהוג שאלו שלא מברכים סותמים את הפה כתחליף, בכל זאת, חד שיח עם הכל יכול, חבל שיעלב

.

בלי להתבלבל ניגשתי אליהם להסביר שזה לא מנומס לנסות לשבור שולחנות שלא שלהם בזמן שבעלי השולחנות מודים לבורא עולם על השפע שנמצא עליהם.

נהיה שקט די מהר.

למחרת ניגשה אלי מישהי להסביר לי שאני רק אורחת בעצמי. ושאני לא קובעת לאפחד. למרות כל זאת, השקט נשמר גם בארוחת צהריים, יכול להיות שהסברתי קצת בקול רם מדי את ההסתייגות שלי מהרעש.

היו בסיפור הקצר הזה המון התייחסויות סתומות שאני באמת אצטרך לשבת להסביר פעם, לא כל כך בשביל שלל קוראי כמו בשביל עצמי אבל בקצרה אומר רק: טכנית, אני לא אורחת בקיבוץ, מעולם לא "עזבתי" אותו רשמית, אני רק בשנת חופש (כבר שלוש שנים). מעבר לזה, להזכירכם, אנחנו מדברים על ביתם של ההורים שלי. ואצלנו בעדה (עדת בני האדם) זה נשאר הבית שלך ועדיין מצפים ממך לעזור עם הכביסה והכלים, ורואים בך חלק אינטגרלי מהחברה, גם אם את גרה על הירח כבר 30 שנים.

סתם רוע לב.

בסך הכל, החיים סבבה, עבודה טובה באופק (כנראה), עוברים לעיר הקודש (כנראה, שונאת את הכנראה הזה). ואל תסתכלו עלי ככה. מזג האוויר שם הרבה יותר סימפטי, הארכיטקטורה יותר יפה ויש יותר סיכויים לעבודה מהסוג שאני רוצה. חוצמזה העירייה מסבסדת חלק משכר הדירה. יש אנשים שפויים שגרים בירושלים. זאת אומרת, אני לא מכירה אותם אישית אבל כשאנחנו נעבור יהיה לפחות אחד (האיש). והאנשים יותר אדיבים. אז היאוש, יש לקוות, נעשה יותר נוח.

אני צריכה ללכת לחדר כושר. אין לי כוח.

דיאטה - ממחר.