דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

לסבתא שלי יש סרטן דם נדיר. ומוצלחת שכמוה יש לה סימפטומים שמופיעים ב3% מהמקרים של הסרטן הזה שיש רק לחמישים אנשים בעולם: יש לה גרורות* בריאות ובבטן. קשה לה לנשום ולאכול.  הסרטן נכנס לשלב הסופני שלו. המשמעות של זה היא שהיא תמות בעוד בין חצי שנה לשלוש שנים. וזה כבר טוב כי במהלך הלילה השני של האשפוז היו לה קשיי נשימה מפחידים כל כך שחששנו שזה יומיים עד שלושה שבועות. היא היתה לי אמא בדיוק כשהכי הייתי צריכה אחת ואמא שלי לא יכלה להיות. היא הכריחה אותי להחליף בגדים 3 פעמים לפני שיצאתי מהבית עד שהאמינה שאני לבושה מספיק חם ואהבתי כל רגע אפילו שידעתי שאני מאחרת לשיעור של פרופ' שפרינצק בגללה. ביליתי כמה לילות חסרי שינה בבית החולים. אני שונאת בתי חולים.

א' הגיעה אלי הבוקר מבועתת. היא ברחה מהבית של אבא שלה, שנעל אותה אתמול ולקח את המפתח ולא שכח לנתק או להחרים את כל אמצעי התקשורת בבית. הוא עשה את זה אחרי שהשוטרים שקראתי להם אמרו לה להתקשר אליהם אם יש בעיות - ולעשות כל מה שאבא אומר לה. הלכנו לתחנת המשטרה והגשנו תלונה. זה לקח שעתיים.  פקידת הסעד בסוף הרשתה לה ללכת לאמא שלה. המשטרה מפחדת ללכת לבית של אבא שלה לקחת את התיק שהיא השאירה שם - כי מסתבר שזה לא לגמרי חוקי לקחת אותה מאבא שמתעלל. ממי השוטרים מפחדים, לא ברור לי, מה הוא יעשה, יקרא למשטרה? אני שונאת תחנות משטרה.

לאיש ולי יש בעיות בנישואים**. וקשה לי עם זה ואני לא יודעת איך להתמודד עם זה ואני לא יודעת מה לעשות או להגיד כדי לשפר את זה. ואנחנו לא הולכים להפרד מחר ועדיין אוהבים נורא ומסתדרים וכולי וכולי. אבל יש תו צורם מאד והוא מפחיד אותי נורא. אני שונאת את המצב הזה.

ה-Grandma שלי*** שברה את הירך ביום רביעי בלילה. אבא שלי, הבן שלה, מתחתן ביום חמישי הקרוב. אנשים בגילה (84) עם אוסטיופרוזיס וטרשת נפוצה (שיש לה כמובן) מתים מדברים כאלו, בייחוד אם לא מנתחים אותם מהר, לפעמים גם אם כן. בלניאדו רצו לדחות ליום ראשון. שעה הייתי צריכה לתת לאבא שלי תיאורים רפואיים מפחידים למדי ולספר לו שאפילו במשרד הבריאות יש הוראות בקשר לזה כדי לשכנע אותו ללכת לצעוק על הרופאים שמה זה פה -רוסיה?. בסוף ניתחו אותה ביום חמישי בבוקר. והיא עברה את הניתוח בשלום. התקשרתי לדוד שלי שגר באנגליה והודעתי לו חגיגית שהיא תצטרך הרבה מאד עזרה מסביב לשעון ושהיא אולי תמות ושיזיז את התחת שלו לבקר, ולא מעניין אותי שהוא ואבא שלי עדיין מתנהגים כמו ילדים בני חמש, זאת אומרת ברוגז.

וזהו, לא יכולתי יותר. אחותי הקטנה היתה איתה בשבת. אפילו לא הצעתי לעשות את זה בעצמי. אני לא רוצה לנהל את הטיפול שלה, אני עושה את זה בשביל ההורים שלי כשהם חולים (יצא לי לבלות אי אלו לילות עם אבא בבית חולים כשהוא היה חולה מאד. למעשה יש לי כבר נוסע מתמיד בפנימית א' בסורוקה). לא יכולה ולא רוצה לקחת על עצמי אחריות גם לזה. ואחותי בינתיים עושה את זה ואני מרגישה אשמה נורא כי אני הגדולה ולמה הכל צריך ליפול עליה? הרי אבא שלי הוא זה שצריך לקחת על זה אחריות, ולדאוג שיהיה מישהו איתה ולעשות את הסידורים. אבל הוא לא עושה, ועל אחיו אין מה לדבר ואנחנו לא מאמינים בלחכות שמישהו אחר יעשה במשפחה שלי.  

יש חתונה ביום חמישי, ועוד צריך למדוד את שמלת הכלה שקנינו (סיפור בפעם אחרת), ולסדר חדר ייחוד, וטרקטור להסיע את החתנכלה (קיבוץ, עזבו) ועוגה, ופרחים ו...

ואין לי כוח יותר. אני לא רוצה לסוע לבית חולים, אני לא רוצה לעשות משמרות לילה אינסופיות עם עוד חולה, אני לא רוצה לעשות שיחות לחו"ל לנזוף בדוד שלי. אני פשוט לא רוצה גם את זה על הצלחת שלי.

אין לי מקום.

*לא קוראים לזה ככה בסרטני דם אבל כמה רופאים באמת קוראים את הבלוג שלי ,עזבו אותי טוב?!

**לא אנחנו לא נשואים, אבל כשגרים עם מישהו מקבלים את הבעיות של נישואים גם בלי הטבעת והשמלה, באסה.

***יש לי סבתא שהיא אמא של אמא וGrandma שהיא אמא של אבא, זו שיטה נוחה דווקא, אל תסתכלו עלי ככה.