דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

ביום חמישי הלכנו, האיש ואני, להרצאה שכותרתה "האתיקה של מוסד הנשיאות". הפנאל המכובד כלל ח"כ, אלוהים אחד (פרופ' שלמה אבינרי, מרצה בחסד, איש אשכולות, ומי שאני רוצה להיות כשאהיה גדולה), ד"ר למשפטים ומכה נשים (פרופ' אסא כשר שמשום מה האקדמיה סלחה לו על זה והרשתה לו לחזור וגם להקים את המרכז לאתיקה הישראלי).

האיש מעדיף אירועים כאלו ליציאות שלנו מכמה סיבות. קודם כל זה לא עולה כסף, וגם מקבלים בדרך כלל כיבוד בחינם. שנית, במקום להעלות את ממוצע הגילאים ב-20 שנה (כמו שקורה כשאנחנו הולכים לראות סרט שאני בחרתי) אנחנו מורידים אותו ב-20 והוא בהגדרה הגבר הכי חתיך ומוצלח (שכל השיניים שלו מחוברות היטב ללסת) באזור. וחוצמזה - יוצא לו לראות אותי מתחרעת על המרצים ואפילו לשאול כמה שאלות בעצמו שזו אינטראקציה חיובית הרבה יותר מלתת לתום קרוז לדבר ללא הפרעה (בלי שנוכל לדעת מה הוא אומר בעצם בגלל קולות הלעיסה של הפופקורן).

למעשה, גמני אוהבת את זה כי מאז שסיימתי את חובות השמיעה של התואר השני אין לי למי להציק.

היה מעניין מאד, הצקנו למרצים עד שהם הודו שאכן היתה לנו תרומה משמעותית לדיון ובזכותנו הגיע הפנאל לכל מיני מסקנות חיוביות (כן אני הולכת למקומות האלו בשביל חיזוקים חיוביים מה תעשו לי?!).

רק שאז נגמר הפנאל וכולם יצאו החוצה. וניגשנו להודות לדוברים וכולם, ללא יוצא מן הכלל, שאלו אותי מה אני עושה עכשיו. ולא ידעתי מה להגיד.

"כסף" היא לא תשובה ראויה בפורום הזה.

"אני עצמאית" רק הוביל לשאלות פירוט.

התשובה האמיתית - שאני מתפרנסת מסיוע מזכירותי באפיו לחוקר באוניברסיטה ולמפיק סרטים עצמאי הניבו פרצופים מאוכזבים בסגנון "חשבנו שאת עושה משהו עם עצמך". הפרצוף הכי מאוכזב היה של אבינרי. שזכר אותי מהימים שבהם חבשתי את ספסל ההרצאות שלו על בסיס קבוע וממש לא התרשם לגלות שלמרות המאמץ שלו לזכור אותי לא עשיתי שום מאמץ לממש את כל הפוטנציאל שיש לי.

*** פלאש בק אחורה לבערך שלוש שעות לפני ההרצאה****

הייתי בדרכי לפגוש את האיש באוטובוס והיגגתי לי על הסיכוי לקבל תפקיד קטן אך חשוב בבארגון קטן אך חשוב מאד. ופתאום הבנתי שזה יהיה בסדר גמור אם במקום לשנות את העולם אוכל לשנות את החיים של כמה נשים בודדות לטובה. שאם מה שאעשה ב-5 אפילו 10 שנים הקרובות יהיה קטן, אך משמעותי אני אוכל להיות מאושרת.

לראשונה מאז שאני זוכרת את עצמי ואת שאיפותי הבלתי נגמרות נשמתי (קצת) לרווחה. לא מיהרתי להגיע, לא הייתי בפיגור הספקים, מצאתי את המקום שבו אני רוצה להיות, שבו יכולתי להנות מהרגע ולא ממה שיהיה הלאה והרגשתי כמעט - טוב.

***********

ואז שאלו אותי, אנשים שאת חלקם אני מעריכה עד מאד, מה אני עושה.

ולא יכולתי להגיד "אני מחכה לג'וב שיעשה לי טוב". זה איכשהו נשמע לי קטן ולא חשוב.

ולא היתה לי הגדרה טובה או מרשימה למה שאני עושה והרגשתי קטנה.

הרגשתי כמו כל הזקנים האחרים בהרצאה שאין להן מה לעשות עם עצמם ולכן מציקים לאנשים פאנל מכובדים ובאים להינות מהקפה הקר והעוגיות העבשות של המכון לאתיקה. בקיצור - כבר לא הרגשתי טוב יותר.

בדרך הביתה חשבתי על זה ומצאתי תשובה טובה יותר למה שאני עושה. כמובן בשלב הזה רק האיש הה שם לשמוע אותה וזה היה קצת מאוחר אבל אנחנו מתכננים לחזור שוב להרצאה הבאה (העוגיות העבשות הללו הן אטרקציה לא קטנה). והפעם אני אבוא מוכנה.

"אני מחפשת". סיימתי תואר שני ואני מחפשת משהו בעל משמעות להתעסק איתו. זה לא מושלם, אני יודעת. רוב האקדמאים הטובים מגיעים לשיא בגיל 26. אני כבר בת 27. אבל זה נכון, וזה לא גורם לי להתבייש בבזבוז הזמן שלי. אני מחפשת משהו בעל משמעות ותוכן שאני אוכל לתרום לו מכישורי ומרצי הרבים עד מאד. הסיבה שעוד לא מצאתי זה כי אני לא רוצה לבזבז את כל הפוטנציאל הזה אז אני בוחרת בקפידה.

כמעט שכנעתי את עצמי מעניין אם זה יעבוד גם על אחרים.

לחילופין - אולי עד אז אני אמצא עבודה שטוב לי איתה. ההבנה האמיתי אליה הגעתי היא שאני צריכה למצוא עבודה שתעשה לי טוב, שאני ארגיש שהיא ממצה את מה שיש לי לתת. אם אמצא משהו כזה יהיה לי פחות אכפת שאני לא במסלול הקידום המהיר לשינוי העולם. כאמור, מסתבר שאם אמצא דרך לעשות רק לכמה בודדים טוב זה יספיק לי כדי לא להרגיש צורך להתנצל על זה שאני לא מארי קירי, אלברט איינשטיין או ביל גייטס.

לפחות, אני מקווה שזה מה שיהיה.

במעבר מהפואמה לפרוזה -

נסענו לבקר את משפחתו של האיש באלקנה, לשבת. למי שלא מכיר, ביקור שבר הוא לא נסיעה לסבא וסבתא עם הילדים לכמה שעות בשבת בבוקר. לא הוא מתחיל בערב שבת, לפני כניסת המלכה ומסתיים רק עם צאת הכוכבים למחרת היום. באמצע, אתה תקוע עם יושבי הבית, והבית עצמו ואפילו טלוויזיה אי אפשר להדליק כדי להמנע מהצורך המרגיז לדבר עם אנשים.

אנחנו נוסעים לא מעט למשפחה שלי ולמעשה מביקורי השבת אצלם אני נהנית עד מאד. אבל עד היום לא יצא לנו לסוע למשפחתו של האיש, שנמנע מביקורים כאלו באדיקות ראויה לציון. אבל כבר עברו כמה חודשים מאד שהוא היה שם, ואחיו ואחותו תכננו לבוא גם ובקיצור - מבחינתו לא היה מנוס יותר, והוא אפילו טיפה התגעגע.

לפני שנסענו הוא הזהיר אותי שהגיינה זה לא הצד החזק של אשתו של אביו. (אמא שלו נפטרה כשהיה צעיר מאד ואביו נישא מחדש ואף הביא לעולם 3 ילדים נוספים עם החורגת). חשבתי שבהיותו איסטניסט עד כדי אובססיה יכול להיות שהוא טיפה מגזים אבל למעשה הוא קצת המעיט בערכה של הבעיה. הבית שבו גדל הוא בית ענקי ומטונף מהמסד עד הטפחות. אני, שהולכת יחף בתחנות דלק, חשבתי פעמיים על מדרך רגלי. על המקלחת והשירותים אני פשוט לא רוצה לדבר. כשחזרנו הביתה, הרגשתי כאילו חזרתי משבוע של מחנה ביער וביליתי פרק זמן ממושך מאד תחת המים כשאני מקצפת מעצמי כל רבב שאולי דבק. כל הבגדים כובסו, גם אלו שארזתי כדי "שיהיה" ובכלל אל יצאו מהתיק.

מעולם לא נאמר בביתנו הקט "אמרתי לך" מוצדק יותר.

אני גם לא יכולה להגיד שהסתדרתי מאד עם המשפחה שלו. בהשפעתי, האיש הרבה יותר קומוניקטיבי מבעבר. אבל המשפחה שלו, שאיננה חשופה לברברת הבלתי פוסקת שלי היא מהסוג שמסתגר בתוך עצמו וזועף כשמישהו אומר משהו שאיננו במקומו. ובהיותו החילוניים היחידים בחדר, כמו גם היחידים שדיברו רוב הזמן, יצא לנו להגיד לא מעט דברים שגרמו לזעף. מה שאצלי במשפחה היה גורם לויכוח אדירים מענג למדי גרם בשלו להמון שתיקות בלתי נעימות בעליל.

מזל שהוא לא אוהב לסוע לשם ולא נצטרך לעשות את זה שוב בקרוב.

לעניין היותנו חילוניים:

לא צמתי ביום כיפור. וגם לא העמדתי פנים כששאלו אותי, אם כי לא נידבתי את המידע בעצמי. לא עבדתי כי עדיין אני נגועה במחשבה שלא ראוי להנות מחילול היום, ולא זללנו ארוחות שחיתות - סתם יום רגיל של חול. אני לא מתחברת לצום ולתפילה. מצד שני, חסרה לי הקדושה של שבת ומועד, נורא חסרה לי. אני לא יודעת אם היכולת לגלוש באינטרנט באמת שווה את הויתור על הכורח שלא לעבוד.

הלוואי שהייתי יכולה לנצל את היום לעשות חשבון נפש אמיתי ולהחליט מה הייתי רוצה לעשות להבא. אבל פחדתי לעשות את זה וביליתי את היום בלא ל חשוב על זה באופן מאד מאד אינטנסיבי. ועכשיו הוא נגמר. ויש לי שבועיים מאד מאד עמוסים לפני ואני פשוט אזרום ולפני שאשים לב יגיע יוםכיפור שוב.

כבר הרבה זמן לא הייתי אצל הפסיכית. אולי הגיע הזמן לקבוע תור כדי שאוכל באופן מסודר ללבן את הסברים הללו במקום לזרום איתם. יש דברים שהזרימה אינם יפה להם.

זה היה עדכון כללי אך ממצה למדי. יש עוד כל מיני פכים קטנים כמו המריבה של א' עם אמא שלה במהלך החג שאני לא רוצה להכנס אליהם עכשיו, אולי מחר.