דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

חורף

החורף התחיל בזמן. ביום שאחרי שמחת תורה נדמה היה לי שהחום השתנה, הוא כבר היה חם מדי של חורף ולא קריר של קיץ. והתחיל לטפטף. כדי שנדע שהפעם כשהזכרנו לאלוהים את הגשם, הוא לא היה עסוק, והוא שמע אותנו. והיום, היום הראשון של בקשת הגשמים, נפתחו ארובות השמיים. סימנים לשנה טובה. וגשומה.

ואל תטעו ותראו באופטימיות הזהירה הזו סוג של חיבוב חורפי. אני לא אוהבת חורף. לא אוהבת שקר לי ולא אוהבת שרטוב. זאת אומרת, זה נחמד להתכרבל מתחת לפוך כשחם ונעים בבית ובחוץ רוח וכפור. אבל הגשם והרוח לא מגבילים את עצמם לשעות התכרבלות מתחת לפוך. וכשצריך לצאת מהבית בשביל לעשות בדיקות דם מוקדם בבוקר המכנסיים נרטבים. והרטיבות הזו מתפסת עד הברכיים והורסת את הנעליים ואז קר - למרות שלבשתי בגדים של חורף. ומעיל. ולקחתי מטרייה.

וזה בטח לא עזר שחזרתי הביתה בלי שדקרו אותי כי מסתבר שאת הבדיקות האלו צריך לעשות בצום. ביום חמישי אני צריכה לחזור, וגם אז צפוי גשם.

בתור בת (לשעבר!!!) של המגזר החקלאי, אני מבינה את הצורך בגשם, בייחוד בישראל. מה שאני לא מבינה זה איך זה שהנחתנו כבר אדם על הירח ורובוט על מאדים אבל עוד לא הצלחנו למצוא שיטה לרכז את הגשם במקומות שצריך אותו: מעל שדות ונהרות וימים ולהרחיק אותו מהמקומות שבהם הוא מפריע: כל מקום שבו אני נמצאת, בערך.

לטיפולכם אודה.

החדשות הטובות הן שהבית החדש, שכולם איימו עלינו שיתרונותיו בקיץ - שני כיווני אוויר ובריזה נהדרת הם חסרונות בחורף הירושלמי, עומד בפרץ. רק סגרנו את החלונות ונהיה נעים. מפזר חום אחד קטן מחמם בקלות את החדר. כמובן שמפזר החום שהורדתי הבוקר חרחר קשות ואז שבק חיים אבל יש שניים, והשני עובד מצוין. ומצאתי בקלות את המעילים והמטריות. ונכון שאם באמת הייתי מחליפה את בגדי הקיץ בחורף אתמול אז היה יותר טוב, אבל בסך הכל נראה שאנחנו ערוכים יפה לחורף, וזה עשה לי חם בלב.

תיאוריה

בתיאוריה - במדינה דמוקרטית הכל מותר חוץ ממה שאסור.

בתיאוריה - לכל אדם יש זכות בסיסית לחופש תנועה

בתיאוריה - בהנתן הנ"ל ראוי שתהיה במשרד הרישוי רשימה של כל התרופות שלקיחתן מונעת אנשים מלנהוג

בתיאוריה - משרד הרישוי היה מבין שהשיטה הנוכחית מעודדת אנשים לשקר בטופס הבריאות

בתיאוריה - הייתי יודעת ששום דבר טוב לא יכול לצאת מכנות על טופס ממשלתי

בתיאוריה - אם אין רשימה ולא מצפים שאשקר, היו צריכים להזהיר אותי שאני צריכה אישור מיוחד של רופא משרד הרישוי כדי לגשת לתיאוריה - מראש.

בתיאוריה - אם היו אומרים לי, הייתי מסדרת את העניין מראש ולא מגלה אותו אחרי שחיכיתי שעה בתור לגשת לתיאוריה

בתיאוריה - אפילו פקידה במשרד הרישוי צריכה להיות חכמה יותר מכדי לשאול מישהי לפני חדר מלא אנשים בקולי קולות "בשביל מה את לוקחת את התרופה הזו".

בתיאוריה - התשובה "זה לא עניינך" היתה צריכה להספיק

בתיאוריה - כשהסברתי למה אני לוקחת את הכדורים למנהלת שלה, ולמנהלת של המנהלת, גם זה היה צריך להספיק

בתיאוריה - כשהרופאה שלי שלחה פקס שאומר שזה לא מפריע לנהוג זה גם היה צריך להספיק.

בתיאוריה - שאמרתי להם שהם לא אמורים לקרוא את הפקס אם ממילא הם לא יכולים לאשר לי לגשת לתיאוריה - הם לא היו קוראים אותו.

בתיאוריה - הייתי כבר אחרי הבחינה התיאורטית בנהיגה.

אני לא אומרת שהייתי עוברת אותה, אבל הייתי לפחות ניגשת כבר. זה מדהים, יש לי שני תארים מתקדמים בהצטיינות יתירה אבל אני באמת חושבת שיש סיכוי סביר שאני אכשל בבחינה שכל ערס בן 16 עובר בהצלחה במכה ראשונה.

אבל לא ניגשתי בכלל לבחינה כי הנ"ל מתאר ארץ תיאורטית ולא את מדינת ישראל. וכך אני מחכה שהרופא יחליט שדיכאון שמנוהל היטב בתרופות לא מונע אנשים מלנהוג. ומקווה שהוא יודע שאם התרופות לא היו עוזרות - לא הייתי רוצה לנהוג בכלל.

The Companey Store

יש שיר ישן מימי המערב הפרוע בארה"ב שאחת מהשורות שלו היא: I owe my life to the company store. סוללי מסילת הרכבת היו רוכשים בהקפה בחנות החברה את כל צרכי מחייתם ועד שהגיע יום התשלום לא היה נותר ממשכורתם הרבה. החנות גבתה כמובן מחירים מופקעים אבל בלב המערב הלא מיושב לא היה שומקום לרכוש בו מוצרי בסיס.

כיום לעומת זאת יש לנו אופציות. למעשה יש לנו שתיים: כיוון שההכנסה הזמינה שלנו גדולה מהצרכים הבסיסיים שלנו אנחנו לא חייבים להשקיע את כל כספנו במוצרי בסיס. אנחנו גם יכולים לוותר על חלק ממנה בשביל יותר זמן פנוי. וכיוון שאנחנו לא (רובנו בכל מקרה) גרים בערב הפרוע - אנחנו יכולים לבחור ללכת לחנות אחרת.

מציק לי כשהאיש מזכיר לי שהבחירות שעשיתי עולה לי בחירות כלכלית. כי היא לא. יש לנו איפה לגור ומה לאכול ומדי פעם בלי יותר מדי כאבים אנחנו יכולים לרכוש בגדים ואפילו ספר לא יקר מדי. אני מבינה מאיפה הוא יוצא. הוא מעולם לא חווה את תחשות הביטחון שמשפחה, אפילו משפחה דלה יחסית במשאבים, יכולה להשרות. כי המשפחה שלו לא כזאת. והוא תמיד האמין שהוא לבד והוא חייב לדאוג לעצמו לעת צרה כי אפחד אחד לא יעשה את זה בשבילו. במשפחה שלו יש יותר כסף, אבל המשפחה שלי גורמת לי להרגיש, למרות כל החרא (ובלי לכלול את אבא שלי כי הוא לא באמת משפחה אלא Liability) שאם אני אפול יהיה מי שיתפוס אותי. ולא שיש לי כוונות לנצל את זה אי פעם כי הפולניות מחייב ומה פתאום שאני אבקש עזרה ממישהו, אני יכולה לבד. אבל זה טוב לדעת שזה שם. ואני חושבת שהוא מבלה את החיים בלי לדעת את זה. וזה מפחיד אותו.

אבל כנראה שזה מציק לי גם כי אני עוד לא שלמה עם הבחירות האלו לחלוטין. כי אני עוד במצב ביניים כזה של להחליט איך ממשיכים מכאן ולכן חשוב שהוא ימשיך להציק לי, ולו כדאי שאהיה חייבת לעשות את הבחירה.

אבל הנושא שבאמת רציתי לעסוק בו הוא האופציה השניה, היכולת לבחור איפה לקנות. ולכן אני יוצאת במבצע "קחו בחזרה את האגורה". אני אתן מנוי פרו למי שעד סוף נובמבר יספר לי את סיפור "עמדתי על שלי לנוכח בעלי ההון" הטוב ביותר. הוא יכול להיות מצחיק או לא. לכלול התיידנות משפטית או לא כל עוד זה סיפור שבו לא נתתם שיסדרו אותכם ועמדתם על שלכם. ולא, לבקש שלא ישימו לכם קרח בקולה לא נחשב.

ובתור סיפתח שני סיפורים שלי מהשבוע:

בסופר עיגלו את מחיר הנורה שקניתי באגורה מ32.69 ל-32.70. העיגול היה מראש, במחיר לפני סיכום הקנייה כולה. לא התעצלתי וניגשתי לדבר עם שירות הלקוחות. שהפנו אותי למנהל. המנהל קרא לזה טעות אנוש. הסברתי לו שאני לא מאשימה את המוכרת אלא את המכונה. ושלא, אני לא חושבת שהתנצלות מספיקה. רציתי את האגורה שלי בחזרה או שאחזיר את הנורה (שאגב, נשרפה אחרי יומיים אבל זה כבר סיפור לפוסט אחר). בסוף קיבלתי את האגורה שלי עם עוד 4 חברות כדי שלא ישעמם לה.

בקרביץ הלכתי לקנות ניילוניות ומדפי תיוק. לא היו להם. אבל היה להם פנקס קבלות גדול ונוח במחיר מגוחך: שקל אחד. וכל הערימה היתה במחיר הזה. כשניגשתי לקופה הערתי את תשומת ליבם לנושא והערתי להם שכדאי להם לתקן את המחיר כי הם מחוייבים אליו. אני כמובן התכוונתי: אחרי שתמכרו לי את הפנקס בשקל אחד. הם חשבו שהשינוי צריך לבוא לפני.

מנהל החנות שאליו התקשר המוכר בצר לו אמר שאני מגעילה אותו. אני דווקא חשבתי שנחמד מצידי שקניתי רק פנקס אחד ולא את כל הערימה (הפנקס אמור היה לעלות 30 ש"ח). המוכר אמר שעדיף לו לא למכור במחיר הזה. אני אמרתי שלצערו הרב זו לא אופציה כי המחיר מחייב אותו. וכן, אני יודעת שזו טעות, בגלל זה הייתי נחמדה וסיפרתי לו שכל הקבלות מסומנות כך. אבל על טעויות מה לעשות - משלמים. וקרביץ הם אחת מהחנויות שמעגלות למעלה את כל המחירים שלהן. פעמיים, במחיר ובחישוב הכללי. אז בואו נגיד שמאזן הטעויות עדיין נוטה לטובתם.

אני חושבת שהחנויות צריכות להתחיל לכבד אם לא אותי אז את הכסף שלי. אני לא מתכוונת לשלם להן אגורה יותר ממה שאני חייבת על פי חוק. ואני מתכוונת לזה ברצינות - אפילו לא אגורה יותר.

אני מזמינה את כולם לעשות את אותו הדבר. וכאמור, מי שיספר לי את הסיפור המשכנע ביותר יקבל על זה פרו.

מסע הצלב מתחיל כאן ועכשיו.