דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

לפחות זה מה שאמר הטכנאי.

הוא חזר כעבור יומיים. הפעם, אחרי חצי שעה, היא הועילה בטובה להשתעל מספיק כדי לשכנע אותו שאני לא סובלת מסוג ביזארי של סינדרום מינכאוזן.

אחרי הרבה דפיקות הוא הוציא ממנה חלק משחיר ושבור. החוורתי. אני לא מבינה הרבה במכונות כביסה, אבל חלפים זה עסק יקר לא צריך להיות מומחה גדול בשביל לדעת את זה. ואני רוצה מיטה חדשה, אין לי כסף להחליף את המכונה או את חלקיה החיוניים .

אבל לא, מסתבר שאת החלק הזה לא צריך להחליף. זה התוספתן, המכונה תסתדר מצוין בלעדיו.

בתום הניתוח, אחרי שכל החלקים, חוצמזה שנשאר אצלי ביד, היו בחזרה במקום פחות או יותר, הוא הסביר לי שהחלק השבור אחראי - שימו לב - על מניעת רעשים ממכונת הכביסה.

והוא בכלל לא רע בזה אגב, ברגע שהוציאו אותו מהמכונה - נהיה שקט מופתי.

לא קשור:

האיש ואני אכלנו ארוחת צהריים בחוץ. היה שקט וקר, מן תחושה של חורף אירופאי, כאילו גם אנחנו לוקחים את מזג האוויר ברצינות, ויש לנו כבוד - לעצמנו, לאחרים. לצערי, התחושה הזו, שהיתה נעימה בסך הכל, התפוגגה לחלוטין כשהגעתי לתחנת האוטובוס.

סתם תחנה באמצע העיר, של שני קווים בסך הכל, שומדבר מיוחד. אבל שוטר חמוש בכלב הקיף אותה כל חמש דקות, ואנשי הביטחון לא סרקו רק את האוטובוס עצמו אלא גם חלק מהנוסעים. וההרגשה האירופאית התחלפה בתחושת החשש העמום של לפני פיגוע.

וידעתי שאנחנו עדיין בקנזס.

וזה היה לי קצת עצוב.