קראתי היום המון דיווחים על הטרדה מינית ואונס. על הקלות הבלתי נסבלת של של העונשים להורים מתעללים ועל הטמטום של ח"כים בהווה ולשעבר בהתמודדותם עם המצ"ב
זה גורם לי לכעוס נורא.
האיש שלי למד ב"נתיב מאיר" למי שלא מכיר זו ישיבת תיכונית שלימד בה רב בשם קופולביץ' שנהג לאנוס נערים צעירים, בידיעת מוחלטת של הממסד הרבני ואפחד לא עצר אותו, במשך שנים. אישי למד שם לפני שהחולרע נתפס ונעצר ורק במזל גדול מאד לא נגעו בו. אין לי שום דרך להבטיח את הילדים שלי מסכנות דומות.
וזה גורם לי לפחד נורא.
הסוציופתית שמטפלת בילדים של דודה שלי חושבת שחשוב שלילדים יהיה קשר עם אבא שלהם. היא מתגאה בכך שהם מנסים לשמור על קשר בין ילדים לאבות שמרצים עונשי מאסר על התעללות, בנשיהם ובילדים הללו.
וזה גורם לי לתסכול נורא.
יש מאתיים אלף לינקים ואני לא מכניסה אפחד כי אין לי שום תוכנית פעולה של "אם תדעו ותגיבו" נוכל לשפר את העולם.
כולם יודעים. זה לא חדש.
אני אגיד את זה שוב: כ - ו - ל - ם י - ו - ד - ע - י -ם.
האנשים בקיבוץ שלי ידעו שאבא שלי מכה אותנו ועדיין הפריעו לאמא שלי לעזוב אותו במשך שנים. הדרעקים במשטרה שמתייחסים אלינו כמו אל משוגעות כשאנחנו מתלוננות יודעים שהם לא בסדר. הסוציופתיות יודעות שהם גורמות לסבל. והנשיא יודע שהוא אשם כמו החטא.
כולם יודעים.
ולא, זה לא פוסט קונספירציה. אין פרוטוקולים של גברי ציון. כמגדר, הם פשוט לא מסוגלים לרמה כזו של ארגון.
אני רק רוצה להבהיר: כולם יודעים שזה לא בסדר מה שקורה כאן.
הפתרון הוא לא ביידוע אלא במעשים.
ואין לי מושג מה לעשות.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי ש