יוצא כבר פוסט שלישי ברציפות של הגיגים שאינם מהווים פונקציה "יומנית" במיוחד.
וזה לא כי אין לי חיים. דווקא כלמיני דברים טובים קורים וכל מיני דברים רעים לא קורים ובסך הכל בסדר. והיו כמה אפיזודות מעניינות עם אנשים שגורמות לי למצב רוח הרהורי - אבל לא היום.
התחלתי את הבלוג כתחליף לטיפול. ואז התייאשתי. חזרתי לבלוג רק כשהתחלתי טיפול אמיתי, כזה שעולה הרבה יותר ממנוי פרו. ואז, הכתיבה באמת התחילה לעזור לי להרגיש יותר טוב.
זה עזר כי היה לי מקום שבו יכולתי להביע את המחשבות שלי בקול ולעשות בהן סדר. ולא, זה לא היה עובד אם הייתי כותבת למגירה - אני סובלת מאקסביזיונים ביישני - אני זקוקה לתשומת הלב ולדעת שמישהו, לפחות אחד, מקשיב לי. ולמה ביישני אתם שואלים? ככה. כי כזאת אני, פרדוקס.
זה עזר כי למדתי שדיאלוג לא דורש ממני להתווכח תמיד עם הצד השני ולחלוק עליו. אחרי שנים של אינדוקטריניזציה בדיבייט, בו בהגדרה כל מי שעונה הוא נגדי וצריך להוכיח לו שהוא טועה - זה היה שיעור חשוב מאד.
זה עזר כי למדתי שאני לא חייבת לדעת הכל. ושאני יכולה לאהוב את עצמי למרות זאת. ושיש אנשים שאני אמצא חן בעיניהם דווקא בגלל זאת. אנשים שלא חייבים לי כלום, שאין להם אינטרסים סמויים, שקוראים ומגיבים כאן רק כי הם רוצים.
זה עזר כי מצאתי כמה אנשים, שהקריאה אותם גרמה לי להעריך אותם מאד, שמרגישים כמוני בסיטואציות שונות ומשונות. זה גרם לי להרגיש שאני לא לבד. ולא מוזרה יותר מדי. יש משל של קרילוב או איזה מישהו אחר עם צרכים חינוכיים בכתיבה שלו על חרש שמסתכל דרך חלון על קבוצת אנשים רוקדים ובטוח שהם השתגעו. ואז מגיע חבר שלו ומקפצץ גם וכיוון שהחרש די בטוח שהחבר לא משוגע הוא מבין שיש משהו שהוא כנראה לא שומע.
ככה אני. כבר שנים אני בטוחה שאני לא שומעת את המוסיקה. שיש בערימת ספרי ההפעלה שאני זורקת ברגע שאני פותחת את הקופסא של מכשיר חדש איזה ספר הפעלה לחיים שבאמת היה עדיף שאני אקרא קודם, וברור לי שכולם קראו אותו ורק אני לא. ובישרא מצאתי עוד אנשים, במקומות שונים בחיים שלהם, שמרגישים תחושת זרות מסוימת במסיבה שהם בעצמם ארגנו, שהזוגיות שלהם, אוהבת ככל שתהיה מורכבת להם לפעמים, שמאוכזבים ומבולבלים ואוהבים ומתמודדים.
ובאיזהשהו מקום זה עזר לי להבין שאפחד לא גנב לי את ספר ההפעלה ושרוב האנשים לא יודעים עדיין מה עושה כל אחד מהכפתורים ושזה בסדר לנסות, ואפילו לטעות לפעמים.
בהתחלה הייתי בטוחה שאני הופכת תוך שלושה ימים לאושיית אינטרנט. היה ברור לי לחתולין שאני כותבת מבריקה ומשעשעת שכל אחד ירצה לקרוא ושמאות תגובות יזרמו לכאן. בשנה האחרונה למדתי שזה לא עובד ככה. שישרא- הוא מקום של קח ותן. גיליתי המון אנשים נפלאים שאני אוהבת לקרוא ולא ממש מפריע לי אם הם קוראים או לא אותי. למרות שמשמח אותי לדעת שהם עושים את זה לפעמים. גיליתי שאני לא מוכנה לעבוד על ייצור קהל מאמינים כי זה יקלקל לי את ההנאה מהבלוג. יהפוך אותו לעבודה, ואני הרי כל כך נהנית מזה שהוא תחביב. גיליתי שאני לא רוצה להרגיש מחוייבת להגיב או לקרוא כל פוסט כדי לשמר בכוח מעמד - שאני בכלל לא צריכה ושרציתי רק כדי לסמן וי ברשימה שאיבדתי עניין בה במהלך השנה האחרונה. השנה שבה למדתי שיותר חשוב לי ושווה לי ללמוד לאהוב את עצמי מאשר לייצר חיזוקים חיוביים מזוייפים מבחוץ.
בקיצור - אני לא צריכה הערצה ומאות קוראים כדי שהבלוג יעבוד בשבילי.
אני רק צריכה לדעת שאני לא לבד.
ולדעת שגם אם הייתי לבד, זה היה מספיק.
אגב - מה לדעתכם זה אומר עלי או על הבלוג שחיפוש בגוגול למילה "מפלצת" מעלה אותי ראשונה?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי ש