דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

כשרע לי אני אוכלת. זו הפרעת אכילה שכיחה יחסית למרות שלא מדברים עליה כעל כזו.

כיוון שאנחנו יודעים את זה אנחנו לא מחזיקים מתוקים בבית כמעט בכלל. וכיוון שאני מודעת לזה בדרך כלל אני עוצרת לפני שכואבת לי הבטן.

אבל זה שאין בבית אוכל מהסוג הזליל (יודעים איך אני יודעת שאין לי בולמיה? אני לא אוכלת דברים שלא טעימים לי) עובד יופי לקרייבינג באמצע הלילה, לא לדיכאון פוסט-תספורת-טרום-מחזור ב-6 בערב.

כדי לרכך את הבעייתיות הלכתי לחנות הטבע הקרובה למקום מגורינו. וקניתי שתי מטריות שוקולד חרובים ואננס מסוכר  ועוד כל מיני דברים על גבול הסביר כי לפחות יש בהם ויטמינים או אין בהם MSG. קיוויתי שעד שאגיע הביתה, הטיול באוויר הצח יעביר לי את החשק.

והוא באמת עשה את זה אבל כיוון שאנחנו חיים במציאות ולא בללה לנד הוא עשה את זה רק אחרי שקית של צ'יפס בטטה (ימממ) וחצי שקית חטיפי אורז יפני שהולכים מצויין עם שמנת חמוצה. במתוקים עוד לא נגעתי אבל כבר נמאס לי ללעוס. שזה כשלעצמו מוזר למדי. ורק מאושש את הטענה שלי שכל העניין הזה של PMS הוא התירוץ שלי "ליפול מהעגלה". כי אין לי PMS. פשוט, כשאני יודעת שאני עומדת לקבל תכף אני נכנסת למצב רוח מוזר, בגלל ההתניה. והתירוץ שזה נותן לי לא לעבוד קשה על עצמי. לעבוד על אחרים זה תמיד יותר קל. 

כיוון שהאוכל שעמם אותי מהר מדי ולעבוד לא היה לי חשק כי כאמור (אין לי) PMS - נכנסתי לישרא בלוג. באופן אקראי נחתתי על בלוג פרו אנה (ולא, אין לינקים, רק זה חסר לי, שמישהי תגיע לאנה דרכי). אז בהתחלה הרגשתי חכמה יותר וריחמתי עליה קצת, והרגשתי טוב עם עצמי כי לפחות אני לא היא. ואז הבנתי שלמעשה ההבדל היחיד ביננו הוא שההפרעה שלה תהרוג אותה די מהר בעוד שאני עם שלי, ועם התוצאות שלה, אצטרך כנראה לחיות עוד הרבה זמן. וכבר לא הרגשתי חכמה כל כך.  

טוב לפחות השיער שלי יצמח בקרוב, שלה בטח נושר בקצב.

אוף. אני הולכת למצוא את האננס ההוא.