קיבלתי שאלון מהקיבוץ בו התבקשתי לדרג כל מיני מדדים שהיו משכנעים אותי לחזור לגור שם.
הקיבוץ למי שרק עכשיו הצטרף, הוא המקום שבו אבא הרביץ לי במשך שנים ולמרות זאת לא נתנו לאמא שלי לזרוק אותו לכל הרוחות. המקום שבו גנבו ממני מלגות וגבו ממני כסף רב שלא היה לי והם לא היו צריכים על הוצאות שלא ברור בכלל אם עשיתי. הוא המקום שבו מתעללים באחי עד היום ומתאכזרים לאמא שלי כי היא שונה וגרושה.
בקיצור, בואו נגיד את זה ככה, הייתי מוכנה לגור שם, בתנאי שכל הדיירים הנוכחיים היו הולכים לגור במקום אחר.
אז התעלמתי מהמכתב.
אבל הם לא התייאשו ושלחו לי עוד אחד, בו ננזפתי על חוסר שיתוף הפעולה. אז שיתפתי פעולה. כתבתי להם בארבעה עמודים מנוסחים היטב שהם חארות, כולל דוגמאות ומראי מקום, הכנסתי את המכתב למעטפה המבוילת שהם שלחו לי והייתי בטוחה שבזה יגמר הסיפור. הם יפתחו, יזרקו את המכתב לפח ויעזבו אותי בשקט כדי לא להראות רע בעיני חברים שלהם מקיבוצים אחרים.
אבל הם שלחו את המכתב הלאה בלי לבדוק מה יש בו קודם. ולפני שבועיים התקשרה אלי מרכזת החברה של התנועה מזו-זעת ואמרה שהיא רוצה להפגש. ושאני אמיצה ושחייבים לעשות משהו.
כשנפגשנו הסברתי לה שאני לא רוצה לעשות כלום, ושאני לא אמיצה אלא כועסת. וסיפרתי לה את כל הפרטים המזעזעים שאפילו הנייר לא מוכן לסבול. ותוך כדי השיחה גיליתי שהעיניים שלי יבשות והלב שלי רגוע. אפילו כעס כבר לא היה בי. רק בוז אינסופי לאנשים הקטנים שעשו את הילדות שלי כל כך אומללה. הבנתי שאני כבר לא חלק מזה. שכבר לא אכפת לי מה האנשים שם חושבים עלי. אני לא רוצה לתקן אותם. הם לא מעניינים אותי, הם לא שווים את זה.
והרגשתי תחושה אמיתית של סוף. הרגשתי שסגרתי סופסוף פצע שהיה פתוח יותר מדי זמן ושאני מוכנה להמשיך הלאה.
אבל בערב כשנפגשתי עם המשפחה כדי לחגוג את גיוסו המתקרב ובא של צעיר אחי ראיתי שבזמן שאני רצתי קדימה ועשיתי תואר, ועוד אחד וניסיתי למצוא את עצמי ובדרך הלכתי לאיבוד רחוק מהקיבוץ, הם, שנשארו שם, בנו להם הווי משפחתי חדש, בלעדי.
ונצבט לי הלב.
זה לא שהם משאירים אותי בחוץ, אני עדיין חלק בלתי נפרד, אבל חלק אחר, שונה, כאילו הם חלקי צבע של הפאזל ואני פינה, חיונית אבל לא עיקרית.
היום כשדיברתי עם הפסיכית הבנתי שבעוד שאני כבר לא חלק מהקיבוץ, הוא עדיין חלק ממני. אני עדיין מחכה שמישהו יציע לי לרכז את העיר*, עדיין לא באמת מאמינה בלהלחם על שלי עדיין לא מוכנה לנהל מו"מ על עצמי מעמדה של חולשה. אני אהיה מוכנה כמובן, אם יציעו לי, להיות ראש הממשלה, אבל אני לא ארשם בתור או אשלח קורות חיים לשם כך. אני מוכנה לזכות בלוטו, אבל לא במחיר של לקנות כרטיס.
אני מרגישה כאילו סוף סוף סיימתי למלא בור אחד באישיות שלי, רק כדי לצעוד קדימה ולגלות שישר אחריו יש עוד אחד, גדול פי שניים לפחות.
אני יודעת שהצעד הראשון לפתרון בעיה הוא להודות בקיומה.
אבל זה מעייף נורא לגלות בעיה חדשה עם כל אחת שאני פותרת
ואני יודעת שזה עושה אותי מיוחדת, מסתורית, מעניינת,
אבל הייתי רוצה, רק לפעמים,
להיות קצת פחות מתוסבכת.
*רפרנס הגיוני לקיבוצניקים או צופי חדווה ושלומיק. אם אתם לא א' או ב' - לא נורא, לא הפסדתם כלום
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי ש