דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

בזמן שלא הייתי כאן מסתבר שנוספו לפרו עוד תכונות מגניבות שאין לי מושג איך להשתמש בהן או כוח ללמוד.ובכך הבלוג מצטרף למחשב שלי, שיכול לשגר טילים גרעיניים ומשתעמם ממני כי כל מה שאני צריכה ממנו זה עיבוד תמלילים קל.

טוב די. התכוונתי לכתוב רשימה קלילה על הטכנולוגיה בחיי ועד כמה אני מפגרת מאחוריה. אבל אני לא מרגישה קלילה במיוחד.

אני צפה אמנם. בלי כיוון או מטרה. אבל כבד לי כל כך.  

ביום חמישי כתבתי מכתב "שלום ולא להתראות עולם" והוא יצא כל כך נוראי שלא יכולתי להרשות לעצמי להמשיך עם זה - לא רציתי שזו תהיה מורשתי לעולם.* אחר כך ביליתי שעתיים בבכי בלתי נשלט על כתפיו הרחבות של האיש והרסתי לו את אחת החולצות החביבות עלי. לדעתי הוא דווקא מרוצה מזה - הוא לא סבל את החולצה.

ומאז אני צפה בים של אומללות.

אין לי כוח לזוז. אין לי סיבה להמשיך.

ואני עדיין כאן. מפחדת. לא לבלוע ולא להקיא.

אני רוצה לקום בבוקר עם סיבה להמשיך מעבר לצחצוח השיניים והמקלחת.

ואני לא מוצאת אחת.

אפילו כותרת לפוסט אין לי.

* נכון, אני לא רק אובדנית, גם יש לי סטנדרטים. תפנימו.