דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

ובאיזה שהוא מקום אני מרגישה מנותקת.

לא מישרא או אפילו מהעולם אלא מעצמי.

אני מעודכנת: קראתי את דו"ח וינוגרד, גיבשתי לי דעה מאד נחרצת לגבי שביתת הסטודנטים (אני נגד) אני יודעת מי נבחר לנשיאות צרפת ואפילו מה חושבים היהודים עליו. החלפנו את בגדי הקיץ והחורף (וכמובן שמאז הגשם לא מפסיק) וקראתי את "רודף העפיפונים". 

דברים קורים החיים משתנים ומתפתחים: לראשונה, עצר אותי שוטר בזמן נהיגה (וסלח לי כשראה שרשיון הנהיגה שלי עוד מנייר). התחלתי דיאטה. החלטתי נגד הניתוח, לפחות לבינתיים. חמישה קילוגרמים השלתי מעצמי ועוד היד נטויה (בעיקר היד, המקום היחיד שבו מורגשת הירידה בינתיים היא האצבע של הטבעת). ייש חתונה לארגן, ועבודה מהממת לחתולין שאני בשלבי מיון אחרונים אליה, ועבודה מהממת פחות אך מכניסה היטב שאני בעיצומה ועל פניו - טוב לי.

אבל אני מרגישה שהכל בורח לי לשוליים. מטלות קטנות ויומיומיות שאני לא מצליחה לבצע נערמות להר קילימינג'רו גדול ומפחיד של אחריות שאני לא מתמודדת איתה כמו שצריך.

ולכן, אני לא מפבלשת ולא מגיבה ולא מעדכנת. אני צריכה מרכז יציב בשביל זה. שליטה מסוימת בימים שלי ובעצמי.

ואין עדיין.

נ.ב

תגידו, מחיקת תגובות "בלוג יפה מוזמנת לשלי" זה צנזורה או שירות לציבור?