דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

האיש לא רוצה לעבור לבוסטון.

יש לו כמה סיבות כבדות משקל למדי. לפעמים אני אפילו חושבת שהוא צודק.

אבל אני חייבת לעבור. כי הוא עוד לא סגור על עצמו ועלול לשנות את דעתו בעוד חצי שנה. ואני לא יכולה להיות סגורה יותר.

ואני חושבת שחלק גדול מהסיבות שלו נובע מפחד או מעצלנות ואפשר לעקוף את הבעייתיות שלהן.

ונכון, זה אומר שהוא יצטרך לעבוד קשה יותר בשביל פחות וודאות.

אבל אלו החיים ולפעמים צריך להלחם קצת יותר קשה על מה שרוצים

וכנראה שנוח לו לא להלחם.

אני עדיין מקווה שהוא יתעשת, ויבין שהנסיעה היא הזדמנות נהדרת בשבילו.

ויבין שאנחנו הדבר הכי טוב שקרה לו ושאנחנו שווים קצת חוסר וודאות.

אבל אני כבר לא באמת עוצרת את הנשימה.

אני יודעת שתוך כמה ימים ההבנה שזה נגמר תשקע בי באמת ואז יהיה לי רע כל כך שאני ארצה למות

אבל אני גם יודעת שכמה ימים אחר כך אני אסע ויהיה לי בשביל מה לחיות

ואולי יומאחד יהיה לי גם בשביל מי לחיות.

בינתיים,

כנראה שאנחנו כבר לא.