דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

האיש משתדל.

אין לי מושג מה זה אומר.

אני כבר מפחדת לקוות אפילו.

ברור לי לחלוטין שאין שומדבר שאני יכולה לעשות כדי לתקן את המצב. זו החלטה שלו מהחל ועד כלה. אני לא יכולה לוותר לא כי אני לא רוצה אלא כי זה יהיה חסר טעם. ואני כל הזמן מזכירה את זה לעצמי. ולפעמים, עצמי אפילו מאמינה לי.

אני עורכת ספר. הפריצה הגדולה של העסק הפרטי שלי שהגיעה בערך שבועיים לפני שקיבלתי את בוסטון ועכשיו אני די תקועה איתה. וקשה לי להתרכז. זה יהיה מגניב לחתולין לראות את השם שלי מופיע כעורכת על ספר אמיתי בכריכה קשה. והריפוד העבה לחשבון הבנק שלי גם הוא יהיה מבורך ביותר אחרי כמה חודשים יבשים ומשפילים למדי.

אבל נשארו לי עוד 450 עמודים ושלושה שבועות. ואני לא מצליחה להתרכז. בכלל.

אפילו ההבטחה שאני אוכל לשחרר אצבע משולשת לאבא שלי, שתמיד אמר שאני לא יכולה לעבוד באנגלית כבר לא מדרבנת אותי להמשיך. אני אסיים את הפרוייקט בזמן. כנראה. או שלא.

אתמול היה הראיון הסופי למלגת מחקר שפעם, לפני בוסטון זאת אומרת, מאד מאד רציתי. המראיין התלהב מהרעיונות שלי ואמר  שיש לי סיכוי מעולה לקבל את המלגה.אבל הדבר היחיד שעבר לי בראש בזמן הראיון כולו היה "זה לא מה שאני רוצה לעשות". כן נושא המחקר מלהיב אותי. אבל אני לא באמת רוצה לחקור. לא עכשיו.

לא הצלחתי אפילו לשקר לעצמי ולומר שזה יכול להיות תחליף מצוין שיפתור לי ולאיש את הבעיות וישאיר אותי בארץ.

כי זה לא.

והדבר היחיד שתיתן לי קבלה של המלגה זה ליטוף קטן לאגו.

כי אני נוסעת לבוסטון. ונשארת שם כל עוד הם ירצו אותי.

ואם הם לא ירצו אותי? ואם האיש יוותר עלי עלי?

מה אעשה אם אצא קרחת מכאן ומכאן?

ההבנה הזו  שיש משהו שאני כל כך רוצה לעשות שכל דבר אחר מתגמד לעומתו מפחידה אותי.

הפחד לאבד את מה שיש לי בידיים עכשיו אוכל אותי

אבל אני לא יכולה אחרת.

אני מעדיפה את סימני השאלה הצבעוניים, המפחידים, של ההזדמנות החד פעמית לעשות מה שאני הכי רוצה בעולם על הוודאות  השחורה והמדכאת של ההחמצה ושל הסתפקות במועט. אני מעדיפה ציפור אחת על העץ משתיים ביד. את הסיכוי לגעת בשמיים על יציבות האדמה.

אבל אני מפחדת נורא שאצטרך לעשות את המעוף הזה לבד.

מפחדת שהמעוף הזה יעלה לי מחיר יקר מאד.

מפחדת שהאיש לא יעיז להמריא איתי.

ואני יודעת שהוא חייב לבחור בעצמו.

בסופו של דבר אני לא יכולה לדחוף אותו מעבר לצוק כי יש סיכוי שלמרות הדחיפה הוא פשוט לא יפרוש כנפיים.

וסימני השאלה האלו משגעים אותי כל כך

שאני מפחדת לקוות.