דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

בוסטון עובדת בשני שלבים. בראשון, אני שוהה חודשיים במקום ומנסה ללמוד איך הוא עובד. השני, בעוד חצי שנה, כולל רילוקיישן שלי ושל האיש לבוסטון לשנתיים. להלן עלילותי בחלק א':

ניסיתי לבלות בשבוע האחרון זמן עם חברים טובים ומשפחה. במיוחד ניסיתי לבלות כמה שיותר זמן עם האיש. אם להודות על האמת זו הפעם הראשונה שאהיה רחוקה לכל כך הרבה זמן מהארץ ומהבית. וזה קצת מפחיד אותי.

עד עכשיו אני לא יודעת מה בדיוק התוכנית שלנו לחודשיים הקרובים. כיוון שכך השתמשתי בשיטת אריזה הידועה בכינויה: זרקי את ארון הבגדים פנימה ואל תעצרי עד שצריך לשבת על המזוודה כדי לסגור אותה. אבל המזוודה שלי ענקית, ונגמרו לי בגדים לאריזה לפני שהיא אפילו באמת התמלאה. מסתבר שזו היתה טעות. אמנם מותר לקחת כמעט 50 ק"ג בטיסה לארה"ב, אבל צריך לחלק אותם בין שני מזוודות. ולי היתה רק אחת. האמת היא שהיה לי חשד שזו תהיה בעיה אבל התעלמתי ממנו.

ההתעלמות הזו עלתה 25$. הדיילת גם הזהירה אותי שלפני הקונקשן אני אשלם שוב. כדי לחסוך העברתי חלק מארון הבגדים שלי ואת תיק האיפור למזוודה של בנזוגי לטיסה. ברור לכם שאפילו לא שקלו את המזוודה אח"כ נכון? כל המשקל העודף הזה לא מנע ממני להרגיש כאילו לא ארזתי מספיק כשגיליתי שקוד הלבוש הוא יותר חמור ממה שחשבתי ושמצפים ממני ללבוש כפתורים - כל הזמן.

הטיסה קצת הפחידה אותי. בפעמים האחרונות בהן טסתי, עשיתי את זה עם האיש. איתו לא רק שאפשר, רצוי אפילו להרים את הידית שבין הכסאות כדי להרגיש לא רק נוח יותר אלא גם קרוב יותר. אבל לזרים, אפילו זרים ידידותיים, אני לא באמת רוצה להרגיש קרובה. מצד שני, הכסא מותאם למידות סטנדרטיות מינוס. אני מה לעשות, לא סטנדרטית, פלוס.

בסופו של דבר מתברר שאפשר להרים את הידית החיצונית והטיסה עברה עלי פחות או יותר בנעימים. ישנתי חלק מהדרך קראתי והפרעתי לשכנים שלי לישון עם האור בחלק אחר שלה. שיעשעה אותי העובדה שבעלון הסרטים של אל על מופיעים שוברי קופות אבל בטיסה שידרו רק סרטים עלומים. מילא שמשדרים סרטים כאלו, כי זה זול יותר, אבל אז למה לעשות שמיניות באוויר כדי לוודא שנדע שדופקים אותנו?

כשנחתנו, פגשתי בבידוק דרכונים חברה מהבינתחומי שסיפרה לנו בשושו שהיא חלק מצוות ההפקה של תוכנית ריאליטי חדשה אותה יצלמו תכף ב(שם בדוי) טרינידד וטובגו. בקפטריה שבה ישבנו, אני ובנזוגי למסע, ודיברנו על הסברה, פגשנו שני ישראלים שנראו מאד מתעניינים והצטרפו עד מהרה לשולחן שלנו. כששאלנו, הם סיפרו לנו שהם בדרך לחופשה - בטרינידד וטובגו - וכך פגשנו כמה ממשתתפי התוכנית עצמה. הם כמובן הכחישו כל קשר אבל נו באמת - מה עוד יש לכזו קבוצה של ישראלים לחפש בטרינידד וטובגו?

בכניסה לארה"ב שטפה אותי אותה התחושה שעברה עלי בפעם הראשונה שביקרתי בארה"ב,( כשהייתי בת 16): חשש נורא שמשהו לא בסדר בדרכון שלי ולא יתנו לי להכנס לאמריקה. הדרכון היה בסדר. אבל מסתבר שלא היו לי מספיק מסמכי הגירה. האיש הנחמד בשדה נתן לי את הטפסים, סלח לי על אינספור השגיאות שעשיתי בהם, נתן לי להכנס שוב לתא בלי תור ובסוף אפילו הרשה לי להכנס לארה"ב של אמריקה. רגע גאה עבר על כוחותינו.

אגב - לקישה ולה-טויה הם לא רק שמות של דמויות בסיטקום אמריקנים-שחורים. יש גם ילדות חפות מפשע שמסתובבות איתם. סתם חשבתי שתרצו לדעת.

אה ו - לוקחים טביעות אצבעות בכניסה לאמריקה. אפשרויות בלתי מוגבלות אולי עוד יש כאן. זכויות פרט לא כל כך....

המטוס שלקח אותנו לבוסטון היה בערך בגודל של מיניבוס. בילינו כל כך הרבה זמן על המסלול שהתחלנו לחשוש שלמעשה אנחנו נוסעים לבוסטון קרקעית, חשש שהתעצם כשהדיילת הבטיחה לנו שבגלל יום ראשון כנראה לא יהיו פקקי תנועה בנמל ונוכל להגיע לבוסטון תוך חצי שעה. בסופו של דבר בכל זאת המראנו. לא לפני שהדיילת הוכיחה חוסר יכולת משווע (לא ידעה איך מרימים את ידיות הכסא, אבל ישראלי חביב על הטיסה כן ידע אז היה בסדר), נדנדה לי לגבי החגורה (אי אפשר היה לסגור אותה) ואז נדנדה שוב (סגרתי אותה לא נכון) ואז באופן כללי היתה קוץ בתחת (לא הפסיקה לספר לנו שאנחנו עוד שניה ממריאים במשך חצי שעה מאד לא משכנעת של נסיעה על המסלול).

חמש דקות (פלוס מינוס חצי שעה) אח"כ היינו בבוסטון. ההרפתקאה הגדולה מתחילה.

המזוודות שלנו הגיעו, אבל כשניסינו לקחת אותן (ואת עצמנו) למקום המפגש שלנו, התברר שהכתובת שיש לנו לא קיימת. נהג המונית שלנו, שהתחיל דווקא די סבלני, איבד את העשתונות בפעם החמישית שביקשנו שיעשה יו-טרן וזרק אותנו באמצע הרחוב החוצה. מסתבר שלא מאד רחוק מבית הילל אליו היינו צריכים להגיע, אבל רק במזל ובלי שום כוונה אמיתית מצידו לעזור לנו.

הדירה בה שיכנו אותנו חביבה עד מאד. בנויה בסגנון עתיק אבל לא ענתיקה, עם אח ולבנים אדומות חשופות וריהוט ישן אבל נוח (חוץ ממיטת הקפיצים הבלתי נמנעת ובלתי נסבלת) האחראית גם דאגה מראש לכך שאני אקבל חדר עם שירותים ומקלחת משלי וכך נחסך ממני הצורך לחכות שהגברים יסיימו להתגלח לפני המקלחת בבוקר או לעצור את הנשימה ולקוות לטוב כל פעם שאני נכנסת לשירותים.

פרקתי, קניתי חופשי שבועי, מצאתי אופטומטריסט שיוכל (אני מקווה) לתקן את המשקפיים שלי שתוקנו אך ביום שישי האחרון ושוב עושים קולות של שבורים. אפשר לומר שהתמקמתי.

אבל אני מרגישה זרות. כולם יודעים מה הם עושים כאן - חוץ ממני. כולם מכירים את החוקים ואת הארגון - חוץ ממני. ואני כבר לא יכולה לבקש מידע או תשובות, א. כי נמאס לי לשמוע אנשים שאומרים לי להרגע ולזרום ולחכות שאבין לבד וב. כי ממש נמאס לי לשמוע את הבוס אומר לי שאני היסטרית ושארגע.

באמת - זה נראה לכם לא הגיוני שאני רוצה לו"ז של הפעילויות? לא לכל החודשיים אבל נגיד - לשבועיים הקרובים?

אז זהו, קצת טוב (אני נהנית מסדנאות חינם בנושא החביב עלי ועוד משלמים לי על זה), קצת רע ( המים כאן מגעילים ונשרפה הרגע הנורה בחדר החביב שלי) והרבה עייפות. יום ראשון עבר.

מנסה להקטין ציפיות.