דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

בכניסה, ביקשתי Head Set. קיבלתי אוזניות מוזרות נורא, עם רמקול ובטריה. לא התווכחתי. זה אמריקה כאן, האוזניות הן וודאי לא הדבר הכי ביזארי שנתקלתי בו.

אבל אחרי 10 דקות של ניסיון להבין מאיפה שומעים ואיך לעזאזל מחברים את הדבר הזה להליכון התגנב לליבי החשד שאולי לא הבינו אותי. הבחורה הנחמדה להפליא שרשמה אותי לחדר כושר ועוד עשתה לי הנחה משמעותית עד מאד עברה בחדר הקרדיו בדיוק כשעמדתי להתייאש וצחקה.

נתנו לי מקרופון של מאמני כושר. ולא, אין לו פונקציה של שמיעה.

מסתבר שהייתי צריכה לבקש Head Phones.

האנגלית שלי היא לא America compatible ככל הנראה (בדיוק כמו המטען של הפלפון :( ).

מצד שני, הייתי מוחמאת למדי מזה שהבחור בדלפק היה בטוח שאני מאמנת....

האימון עצמו היה מעייף אך ממצה, הבעיה היחידה היתה שבטלויזיה יש רק 10 ערוצים וכולם של חדשות ופוליטיקה. מרחוק יכולתי לראות מרחוק שבאחת הטלוויזיות הגדולות מוקרן פרק של סימפסון אבל בטלויזיה שלי לא שידרו אותו. כנראה שכאן אנשים שטחיים שרק רוצים פרק ישן של "חברים" או גילמור גירלס לא עושים התעמלות, לפחות לא בחלק של בוסטון שבו אני מתגוררת...

ההרגשה של חדר הכושר הזה שונה. לא בגלל המותרות שהם שופכים בכל מקום (שזה נחמד מאד) אלא כי התחושה היא סטרילית יותר. מצד אחד אני לא מרגישה את ה"וייב" של ביקורת שבדרך כלל מטריד אותי בחדרי כושר בישראל מצד שני אנשים קצת נחמדים מדי.  כולם הולכים על קצות האצבעות העיקר לא לפגוע חס וחלילה בטעות באף אחד. זה לא נעים מאד אבל אני משערת שמתרגלים.

אני חושבת לקחת שיעור יוגה, אבל היחיד שנערך בשעות שסבירות לי הוא באורך שעתיים, ואני לא בטוחה שיש לי סבלנות לשעתיים של נמסטה, ישיבה עגור ועמידת נמר.

נראה.

אני חושבת שיש סיכוי שאמשיך ללכת, היה לי ממש נחמד.

זה ובמשקל האמריקני אני שוקלת בערך 10 קילו יותר ויש גבול לכל תעלול.