דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

הכסף שהציעו לי בבוסטון לא מרשים. למעשה הוא לא מספיק.

מצד שני, העבודה מדהימה, האנשים נפלאים, מבריקים, ידידותיים, בעלי דעות פוליטיות שפויות וחוש הומור. ואני נהנית, ומשתפרת בקצב מדהים, וממש רוצה את העבודה הזו.

אני כאן כבר חודש. רחוקה מדי מהאיש. זה לא שאני מתגעגעת, אני פשוט מרגישה כאילו אני לא באמת כאן. שומדבר לא ממשי כי הוא לא לידי. אני רוצה להיות במקום שבו הוא נמצא. הוא יגיע לכאן בעוד 36 שעות בערך. קנינו כרטיס, ביטלנו והזמנו אחד אחר.  אני מרגישה כאילו אני עוצרת את הנשימה עד שהוא יגיע. אני עוצרת אותה כבר ארבעה שבועות.

ניסיתי לבקש עוד כסף. הם היו נחמדים, אבל הבהירו לי שאין מצב. ושאני צריכה להחליט אם אני מוכנה לשלם את המחיר שהעבודה הזו הולכת לעלות. מבחינה פיננסית אני מרגישה שהמחיר שווה את זה. אבל יש דברים שאני לא יכולה לוותר עליהם. אני לא יכולה לחיות בלי הלב שלי. והלב שלי איתו.

ביום חמישי כשאמרו לי שאין מצב להעלאה החלטתי לחזור הביתה. הייתי שלמה עם ההחלטה הזו. התחלתי אפילו לעשות תוכניות לחיים שאחרי בוסטון. כשהתקשרתי לדבר עם האיש - הוא לא אהב את זה. הוא לא רוצה לעבור לארה"ב - אבל הוא גם לא רוצה שאני אפסיד את הזדמנות חיי. ומהמקום שבו החיים שלי ממשיכים הלאה ומחר הוא גם יום, חזרתי למקום של לרצות בכל הכוח שזה יעבוד. אני רגילה לקבל מה שאני רוצה. להזיז הרים אם צריך כדי לעקם את היקום.

והפעם, היקום לא מתעקם לי. לא משנה כמה חזק אני מנסה, אני לא יכולה לשנות שומדבר חוץ מאת עצמי. אני לא יכולה לשנות את התנאים, אני חייבת להחליט אם להתאים את עצמי אליהם.

ואני לא יודעת מה לעשות. אני לא רוצה לוותר, אבל גם לא רוצה לפגוע באיש שלי, שלא בטוח שהמעבר הוא הדבר הכי טוב בשבילו.

ביטלנו את הטיסה שלו לכאן, ואז קבענו אותה שוב. אבל ביום שני בבוקר אני צריכה להחליט אם אני נשארת כאן או נוסעת הביתה. וכל שניה אני משנה את דעתי.

אני כבר לא סומכת על דעתי. אני לא יודעת אם הרצון שלי להשאר הוא ילדותי או חכם, אם ויתור יהיה בגרות או פחדנות. אני פשוט לא יודעת.

אה, והסתפרתי. אני שונאת את זה.

יש דברים שלא משתנים.