תן לי את השלווה לקבל את שאיני יכולה לשנות
את האומץ לשנות את כל שביכולתי
ואת התבונה להבדיל בין אלה ובין אלה.
אף פעם לא היתה לי בעיה עם לנסות לשנות. כמו שאמרתי, אני מקפלת את היקום שיתאים לי. דוחפת, דורשת, משנה, גם בסיטואציות שנראות בלתי אפשריות לאחרים. זה סוד למיקוח טוב (זה ועצבי פלדה). אבל מאז שאני כאן אני מגיעה יותר ויותר למסקנה שאני לא יכולה להתמקח ככה על הכל, שיש דברים שאני לא יכולה לשנות.
ושיש דברים שעדיף בכלל להניח להם.
האיש איחר את הטיסה המקשרת שלו מניו יורק לבוסטון. אני הייתי הופכת שמיים וארץ ונוסעת לקצות העירהמדינה והמחוז כדי למצוא טיסה, אוטובוס, רכבת, גמל או צפלין שיקדמו אותי למקום שאליו אני רוצה להגיע. האיש שלי לעומתי, יותר נינוח. הוא מסוגל לנשום עמוק ולהגיד, אז נחכה עוד כמה שעות לטיסה הבאה. הוא צריך סדר וארגון. הוא שונא את הכאוס שאליו לא רק שהתרגלתי אלא למדתי לאהוב.
אז אני עושה תרגילי נשימה. והשלווה שאופפת אותי כשאני מפסיקה להלחם היא משהו שאני מוכנה להתרגל אליו. היא נעימה לי. חסרה לי. המאבקים המתמשכים מותירים אותי חסרת נשימה. אולי באמת הגיע הזמן לאוויר
הוא יגיע עוד מעט, עוד כמה שעות למעשה.
זה יהיה פחות נוח, כי זה כבר יום עבודה ולא נעים. יהיו פקקים. לא תהיה הזדמנות להתכרבל ולשקוע בתוכו כי אני צריכה לחזור לעבודה מהר.
אבל זה יהיה בסדר. לא כל הר חייבים להזיז. אפשר לנסות לטפס על כמה מהם. הנוף בטח מדהים מלמעלה.ואנחנו נמתין עד הערב. וכשנתכרבל, הוא יהיה רענן אחרי שינה ולא מרוט אחרי יומיים של נסיעה. וזה יהיה יותר טוב.
אני הולכת לנשום עמוק.
אולי אם אני אמצא את השלווה שתאפשר לי לקבל דברים כפי שהם, אני אהיה נבונה מספיק כדי להבדיל בין אלה ובין אלה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי ש