דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

אמר לי הילדון, כולו מטר וקצת עם עיניים בורקות וחיוך מאוזן לאוזן. (הייתי אומרת ששערו פרוע כדי להשלים את הקלישאה אבל מה לעשות והילד נולד עם שער שלף בלונדיני מהסוג של ג'יימס בונד - גם אחרי מרדף שהיה מסמר שערות אצל כל אחד אחר, אצלו כל שערה יודעת את מקומה ונותרת על משמרתה עד טיפת דמה האחרונה).

ואז, מבלי להחמיץ פעימה, הוא טיפס מחדש על המתקן המתנפח לעוד סיבוב ועוד אחד ועוד אחד. הדיסוננס הקוגניטיבי בין מילים ומעשים לא הטריד אותו כהו זה. (הייתי אומרת שזה כי הוא לא בהכרח יודע מה זה דיסוננס קוגניטיבי אבל הוא מהמשפחה שלי ואצלנו גיל 7 זה לא תירוץ לבורות ו"אוצר מילים" זה משהו שיש לך בגיל מאד צעיר).   

מדי פעם, כשעולה בי הצורך, אני לווה במשיכה את בני הדודים הצעירים שלי לכמה שעות. בילוי זמן איתם ממלא אותי בהנאה ואושר מסוג מאד מסויים, שאפשר לקבל אחרי גיל 16 רק משהות ליד ילדים. הצחוק שלהם חסר מעצורים. הם מוצאים הנאה בכל דבר קטן ולא מתביישים להפגין אותה בציבור וללא צנזורה.

הלכנו לגן הפעמון. עיריית ירושלים דואגת להורים היוצאים מדעתם בשלהי חופשת הקיץ לשפע של הפעלות ומופעים הדורשים אנרגיה גם מהילד ההיפר אקטיבי ביותר. כספי הארנונה שלנו בעבודה. הגן היה מלא "מתנפחים", אטרקציות לאנשים קצרים (מיני רכבת, בריכת מים עם סירות בגודל ילד, כל מיני דבר שמסתובבים)  וערב רב של אנשים ושפות מכל מקום בעולם - חוץ מישראל. קלטתי אידיש וצרפתית מהכיוון החרדי דתי, ערבית לסוגיה השונים וכמובן האנגלית שתרמנו אני ובני דודי בעלי האזרחות האמריקקית. אבל עברית - כמעט ולא היתה.

אף פעם לא משעמם לי איתם. אפילו כשכל מה שאני עושה זה להסתכל על זוג ילדים, האחד חסון וקצת נמוך לגילו והשני רזה וגבוה כמעט כמו אחיו הגדול, מטפסים בפעם האלף וחמש על קיר גומי שראה ימים טובים יותר, רק כדי לקפוץ למטה, תמיד מעניין לי, אני לעיתים רחוקות חסרת סבלנות, ותמיד מוכנה לפעם האלף ושש.

אבל היה קצת מפחיד להסתובב שם. יותר מדי ילדים לא הכירו את הכללים הבסיסיים של עמידה בתור וזהירות. יותר מדי ילדים גדולים קצת יותר נטפלו לקטנים מהם. הילדים לא הפחידו אותי. המבוגרים שאיתם, שלימדו אותם את ההתנהגות הזו ומי יודע אילו אחרות - כן. כשעמדתי בתור לסירות הטפשיות, בעוד שהילדים הלכו לשחק בינתיים במתקן אחר, הפחד אכל אותי שבחמש הדקות (שהפכו ל-15) שאני לא משגיחה עליהם משהו נורא יקרה.

אני לא מקנאה בהורים. הפחד הזה שאני חווה במנות קצובות מאד מלווה אותם בטח כל שעות הערות והשינה.

אחרי שהילדים נרטבו עד לשד עצמותיהם בבריכה שהמים בה מגיעים לי בערך לברך, כשהם ישובים בסירות שהיו אמורות למנוע הרטבות זו בדיוק, חשבתי שהגיע הזמן ללכת הביתה. הערב ירד, בירושלים קר בערבים, והם היו, כאמור, לחים למדי. אבל לא. להם עוד היתה אנרגיה מספיקה לעוד 3 מתקנים. בשלישי קרתה תאונה ובזמן שהילדים הגדולים התפרעו שתי ילדות קטנות צנחו מראש המתקן לקרקע, במקום הלא מרופד היחיד. הפחד השתלט עלי, רציתי להרחיק את בני חסותי משם, להגן עליהם.

בסוף הם שיתפו פעולה. בערך. כשהצעתי שניקח מונית הביתה כי הם רטובים ומלוכלכים ובטח קר להם, הם התמרדו ובחרו ללכת דווקא. רק בשביל הדווקא. הם עושים את זה לפעמים. וכך, עם שני ילדים רטובים שבידי כל אחד מהם "צמר גפן מתוק" ענקי בצבע ורוד צעדנו לאורך עמק רפאים. תוך שניות הם נעשו גם דביקים. ואז הם התחילו לשיר בקולי קולות שיר פרי המצאתם שמילותיו העיקריות: "אני רטוב ודביק".

השכנים שלהם, שמתפללים בבית הכנסת שלהם ומכירים אותם ואותי מסתובבים שם בעמק, ועלתה בדעתי המחשבה שעם פרסום כזה לא יתנו לי ללוות שוב את הילדים לעולם.

כשחזרנו הביתה הם לשם שינוי נכנסו למקלחת בלי ויכוח. כנראה שצדקתי ובכל זאת היה להם קצת קר. הם אפילו אכלו את ארוחת הערב במקום להזיז את האוכל בצלחת.אחותם הגדולה, שאכלה איתנו, אפילו לא באמת ניסתה להלחם נגד ההצעה שתשטוף את הכלים. הכתרתי את עצמי כאם השנה. אבל זוהר הכתר שלי הועם בסביבות 11 בלילה כששניהם היו עדיין ערים לחלוטין ולא עשו אפילו קולות של ללכת לישון - אני לעומתם הייתי מותשת לחלוטין.

 חצי שעה מאוחר יותר אמא שלהם חזרה הביתה והייתי יותר ממאושרת להודיע שהם עכשיו הבעיה שלה וללכת לישון בעצמי.

אני אוהבת לבלות איתם מאד מאד, נהנית מהבישול ולא סובלת נורא מהחלק של הניקיון. הם ממלאים בי צורך מאד עמוק. אבל אני חושבת שבאמת, אני עוד לא בשלב שבו אי אפשר להחזיר אותם למדף עם גמר השימוש. אולי בשנה הבאה. ואם לא - אז בעוד שנתיים.

אולי