מרכז לימודים שאני מאד מעריכה הציע לי מלגת מחקר. האיש שאת ספרו אני עורכת הודיע לי היום שיש עוד שניים בקנה שהוא מייעד לי כי הוא מרוצה מהעבודה כל כך. חברה טובה שלחה את קורות החיים שלי לחברת פיתוח ובראיון שם היום דיברו איתי במונחים של "לתפור לך תפקיד".
ואני רוצה לעשות הכל. לא רוצה לבחור, לא רוצה לוותר, לא רוצה לחכות.
אני כל הזמן מחכה שהחיים שלי יתחילו. כל דבר שאני עושה נועד "לרפד" את קורות החיים ונמאס לי. הם מרופדים מספיק. הגיע הזמן לחיות.
חזרתי הביתה קצרת נשימה היום. האגו שלי קיבל ליטופים חמים, כמעט מספיק כדי להרגיע את הפגיעה שפגעו בו בבוסטון. כשאני מתרכזת מספיק, אני שוכחת את החרדה שלי שאני לא מתאימה לשומקום, שאני נראית טוב רק על הנייר ושבפועל אי אפשר לעבוד איתי.
אני מנסה להפנים את ההבנה החדשה שכנראה שהרבה מקומות לא מתאימים לי וששווה לי להמשיך לחפש את המקום או יותר נכון, המקומות, שיאתגרו אותי ויעניינו אותי. שזה לא חייב להיות משהו אחד ושכן, אני לא מתאימה לעבודה של 9-5, וגם לא של 8-חצות. שאני צריכה גיוון וגמישות. ושזה לא עושה אותי כשלון.
אני צריכה לתפור את החיים שלי מחדש. והפעם, אני רוצה לנסות שמיכת טלאים. לשלב קצת מכל דבר, ליצור חיים תוססים ומרתקים שבהם אני לא חייבת לעשות שומדבר יותר מכמה שעות רצוף ועדיין הימים שלי מלאים עשייה. זה סוג החיים שאני רוצה. לקח לי הרבה זמן להגדיר אותם.
כל העולם והמון הזדמנויות פרושים עכשיו בפני. אני מנסה לנשום עמוק ולזכור שאני לא צריכה לבחור אלא להתאים את הטלאים אחד לשני. לזכור שזה שאני לא מתאימה לא אומר שאי אפשר להתאים אלי. לזכור שאני כן יכולה, כן רצויה, כן שווה. ושכל מי שקרא את העבודה שלי או עבד איתי מסכים עם הקביעה הזו, אפילו האנשים בבוסטון. אז אולי כל כך הרבה אנשים לא טועים.
עכשיו הוא הזמן לנשום עמוק, להשחיל חוט במחט ולהתחיל לתפור את השמיכה לפי המידות שלי. אין על המדף שומדבר שבאמת הולם לי ואם אני רוצה חיים שיתאימו, אני צריכה לתפור אותם בעצמי, למידות שלי, ניסיתי אחרת, אבל הכל לוחץ, מגרד, לא נעים.
אולי אני אדקור את עצמי כמה פעמים בדרך. אבל יש לי הרגשה שזו תהיה שמיכה צבעונית, מרתקת, מקסימה והכי חשוב - מתאימה בדיוק. היא שווה את הקשיים בדרך.
ואלו אולי בכלל לא יהיו נוראים כמו שאני פוחדת.
נכון?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי ש