דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

אחת מהאטרקציות של להתחתן עם האיש היא שהוא יתום מאם.

אל תבינו אותי לא נכון זה עצוב וחבל שהוא איבד את אמא שלו בגיל צעיר אבל לפחות ככה, כך חשבתי בכל מקרה, לא תהיה לי חותנת.

אני לא אצטרך להתמודד עם הרמיזות הדקות כמו פיל שאני לא טובה מספיק בשבילו, עם ההצעות העוקצניות לשיפור החיים שלנו ולשינויים שאני לא רוצה אותם, או עם ההתערבויות היומיומיות יותר במערכת היחסים שלנו ואיך שאנחנו מנהלים אותה.

אבל לאיש יש דודה.

היא השקיעה בו את הנשמה וגידלה אותו ועברה איתו תקופות קשות לא מעטות ובאמת מגיע לה שיורידו בפניה את הכובע. אבל ההתערבות שלה גורמת לי להרגיש כמו גנב בלילה לפעמים. כאילו אני לוקחת משהו שלא שלי, אלא שלה, כאילו כל צעד שאני עושה נמדד ונשקל. לפעמים היא אפילו מצליחה לגרום לי להרגיש כמו Gold digger.

כמו הערב לדוגמה, כשאיש סיפר לי שהסכם הממון שלנו לא מוצא חן בעיניה (גם בעינינו לא, הוא איום וצריך לכתוב אותו מחדש) והיא רוצה שנלך לעו"ד אחר. כאילו אנחנו לא מסוגלים להתמודד עם זה לבד. כאילו העו"ד שבחרתי נועד רק כדי לרמות ולקלקל לאיש. אני פשוט לא רוצה את הדעה שלה בחלק הזה של החיים שלנו. כמו שאני לא רוצה את זו של אמא שלי. אני רוצה לבנות את החיים שלנו ביחד כזוג, בשותפות, תוך התייעצות זה עם זו. רע לי עם המחשבה וההרגשה שכל דבר שאני עושה או אומרת נמדד על ידה ועל כל צעד היא מציצה לי מעבר לכתף, מחכה לתפוס אותי בטעות. מנסה להוכיח שאני למעשה לא טובה בשבילו, אפגע בו איכשהו, בכוונה.

אני לא חושבת שהיא בהכרח עושה את זה, אני אומרת שככה היא גורמת לי להרגיש.

וזה לא כיף בכלל.

תורמים נוספים להרגשה הרעה שלי:

3 שעות של סרט שבדי משמים ובלתי נגמר שההרצאה המובטחת בסופו (שדווקא ציפינו לה בכיליון עיניים) לא התקיימה כי הקהל כבר היה סחוט.

התופרת שוב דחתה את המדידה השניה של השמלה ובאופן כללי משדרת חוסר אמינות בולט.

המון עבודה מעט זמן

משהו אחד טוב בכל זאת:

נגמרה השביתה. נרשמנו ברבנות. הם אפילו לא הרגיזו אותנו יותר מדי (אבל הם התקרבו. רבאק - האמנתם לנו שהוא כהן אבל עם יהודי אתם רוצים הוכחות? לא נראה לכם ביזאר?)