דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

התירוץ לכך שלא עדכנתי לפני החתונה היה כמובן - שאני תכף מתחתנת. זה היה תירוץ מאד נוח. הצלחתי להתחמק מלא מעט חובות חברתיות ומשפחתיות די מעיקות בעזרתו. אחרי החתונה (היום חגגנו שבועיים של נישואים מאושרים פלוס) לא רציתי לכתוב כי במובן מסוים הפקת הלקחים היא הסוף הסופי בהחלט של משהו שהיה לי מאד נעים, מאד מתוק, מאד חיובי.

אבל אני רוצה לספר קצת על החתונה ולו כדי שתהיה לי מזכרת מהמחשבות והרגשות הללו, וכל כמה שאני משתדלת להאחז בהם, אני מרגישה שלאט הם חומקים ממני, הזכרונות מתעמעמים והרגשות אני משערת ילכו עוד מעט אחרי. אז הנה, פוסט חתונה: .

פרק א' - כמה אנקדוטות טרום חתונתיות:

קניתי זוג נעליים שנראו לי בסדר. כהרגלן של נעליים, ברגע שהגענו הביתה הן נעשו בלתי לבישות. כיוון שבכל זאת אני אצטרך לנעול משהו בחתונה קניתי עוד זוג. אפילו הצלחתי להחזיר את הזוג הראשון לחנות. ובל יקל הדבר בעיניכם. המוכר היה מהסוג שלא מוכן לשחרר אפילו אגורה מהקופה ברגע שהיא נכנסה לשם (הייתי אומרת פרסי אבל זו גזענות, למרות שבאמת, הוא היה מאירן). ובכל זאת כמעט כל השקלים שלי חזרו אלי במין קומבינציה מוזרה למדי של הסכמים ביני לבין לקוח נוסף. ולא לפני שהסברתי לכמה לקוחות מזדמנים שלא כדאי להם לקנות שם.

היה כיף הלכו קטעים.

בסוף אגב, הסתובבתי יחפה כמעט כל החתונה. מה שעושה את העובדה שהסוליה בנעליים שקניתי במיטב כספי ולבשתי בקושי שעתיים נקרעה לחלוטין מסתורית למדי...

דיברנו כבר  (?) על המוכרת בחנות בה תפרתי את השמלה ןהגישה הלא לינארית שלה לזמן (ואם לא, עזבו, קיטרתי עליה באוזני כולכם ממילא בואו לא ניכנס לזה שוב) לכן לא אכביר במילים על שנאתי אליה. בסוף, יומיים לפני החתונה, בדרך למסיבת הרווקות שלי, נתתי לתופרת שתנסה לתקן קצת ממה שלא מצא חן בעיני. השמלה חזרה אלי ב10 בלילה שלפני החתונה ואז כבר אי אפשר היה לתקן. כולם טענו שהיא היתה נהדרת. אבל הם אומרים את זה לכל הכלות שהם פוגשים. אני בכולופן נותרתי אמביוולנטית עד עצם היום הזה.

החתונה שלי היתה חתונת דמים. במילים יותר יהודיות - חתונה נידה. כל התכנונים המסובכים של המחזור שלי עלו בתוהו. ההורמונים שלקחתי ועשו אותי מדוכאת ועייפה שבגללם הסתובבתי עם בחילה שבועיים כשלו בדבר האחד שהם כן היו אמורים לעשות, שלושה ימים ל פני הטבילה שלי קיבלתי. ואני רציתי לטבול. לא עשיתי את זה בשביל הרב או הרבנות אלא בשבילי. ולא רציתי להתחיל את חיי הנישואין שלי בשקר לרב המחתן. אז אמרנו לו שאין טבילה. בתמורה הוא הודיע שאם ככה אין חדר ייחוד. וזה היה בסדר גמור מצידנו כי היה לנו לו"ז די עמוס מתוכנן לחתונה ולא באמת רצינו אחד.

סוף דבר טבלתי סוף סוף השבוע. אהבתי את זה. זה עשה לי הרגשה טובה. עכשיו האיש מנצל את עובדת היותי טהורה כדי למזמז אותי בכל מקום ציבורי אפשרי בטענה שמותר לו. לא שהוא לא עושה את זה בלי קשר, פשוט עכשיו הוא מרגיש כנראה שזה סוג של חובה הלכתית...

תגידו, כשאני מעבירה קטעים על הדרכה כלה וכאלו - זה משהו שאפשר להזכיר או שזה מסוג הסודות השמורים שלא  מדברים עליהם אפעם? אגב הדרכת כלה - באמת אין מה לספר. ניצלתי את קשרי בקיבוץ כדי לסכם את החוויה לשעה של שיחה בענייני דיומה עם מי שהיתה המטפלת שלי בבית הספר היסודי. עשיתי את אותו הדבר עם הרב למעשה, אבל על כך בהמשך.

 מסיבת הרווקות צונזרה. עזבו אותי, אמא שלי קוראת כאן. היה כיף.

פרק ב' - הכנות וטרום חופה

בבוקר של החתונה התעוררנו עם צליל מנדולינה בלב. בשבע נפלתי מהמיטה עם כוונה ברורה לצום ביום החתונה (כולה שעתיים - שלוש עד החופה). בשבע וחצי הגיע הדודה לאפר אותי ואמרה לי לא לטרוח, לא צמים בראש חודש. אבל אני בטוחה שספרו לי את הכוונות.

כששאלו אותי מי עושה את השער שלי (וכולם שאלו, מסתבר שזה משהו שחשוב מאד לכל הנשים וגם כמה מהגברים שאני מכירה) התשובה היתה "המסרק". ממילא כל פעם שאני מבקשת מספר תסרוקת כלשהי אני מבלה שעתיים מתחת למייבש שער, הוא או היא מכלים כשלושה ארבעה מכלי ספריי רק כדי שבסוף זה יראה בדיוק כמו מה שעושה המברשת שלי וירגיש כאילו אני לובשת פאה. השיער שלי לא נכנע ללחצים חיצוניים מה לעשות?! בינתיים,  לא חבל על שעות השינה? את האיפור עשתה כאמור הדודה. הוא היה מינימלי ביותר, החזיק מעמד בכל מאורעות היום וגרם לי בעיקר להרגיש זוהרת, בלי שאצטרך לחשוב עליו או לגעת בפנים כדי לוודא שהם עוד שם. וכל הפרוצדורה לקחה אולי רבע שעה. שעות שינה וכולי...

אגב שעות שינה, האחים שלי ואחותי מחכים להזדמנות לעשות לי שמיכה בגלל החתונה. אני אמנם הגעתי כמו מלכה בתשע למקום, הם היו צריכים לקום בארבע בבוקר כדי להראות לקייטרינג מה לעשות בשש...

מהחתונה עצמה אני מודה שאני לא זוכרת הרבה. קטעים, רשמים. התכוונתי לאכול אבל לא היתה לי סבלנות, לקחתי צלחת כמה פעמים אבל החזרתי אותה מחשש שלא יהיה לי עם מי לשבת. הרגשה די דבילית בהתחשב בכך שהזמנתי אישית כל אחד ואחד מהאורחים שהיו שם כדי לחגוג איתי!

בכלל אני מרגישה תחושה מסוימת של החמצה. כל כך הרבה אנשים שרציתי לבלות איתם זמן היו שם ואני הייתי מתוחה מכדי להתייחס אליהם בכלל. לא לחוצה בגלל הטקס שתבינו, פשוט על קפיץ, חסרת מנוחה. אבל כן שיחקתי דוקים עם חברה טובה (וניצחתי!!!) אז לא הכל היה מבוזבז.

כשארגנו את החתונה ניסינו כמה שיותר ליצור אירוע שאנחנו נהנה ממנו. רצינו אור ושקט וצחוק. מאוחר יותר שאל אותי בנדוד רחוק למה החתונה היתה כל כך מכוונת ילדים והסברנו לו שהיא פשוט היתה מכוונת אלינו. לאיש למעשה יש תיאוריה שלמה לגבי אפלייה על בסיס גיל וזו מבחינתו היתה הזדמנות לקחת בחזרה חלק מהכיף שאנשים מתחת לגובה מטר גנבו לנו ומסרבים להחזיר. היה חשוב לנו מאד לעמוד בזמנים, כי כאמור, תוכניות אינספור, אבל למודת ניסיון של אחרים סירבתי להכריז שאנחנו נתחיל ב10:30 עם או בלי האורחים כי ידעתי שיש אורחים מסוימים שחשוב לי שיהיו שם ואז איזה פרצוף יהיה לי? יחשבו שאני לא מקיימת איומים. זה לא טוב לי לתדמית. 

כמובן שהאורחים המסוימים האלו הם בדיוק אלו שאיחרו.

הטקס עצמו היה משעשע. נתחיל מזה שכשהאיש בא לכסות אותי ביקשנו מהנגנים מוסיקה מתאימה. בתגובה הם הודיעו לנו שאפחד לא אמר להם שזו "חתונה מהמגזר" וזה לא ברפרטואר שלהם. בכלל אני חושבת שהם הרגישו מוזנחים. במקור בחרתי אותם כי ידעתי שגיטרה וחליל לא יכולים לעשות הרבה רעש. רציתי כמובן מוסיקה בחתונה שלי אבל ברקע, כמו מין מסיבת גן אנגלית (רק בלי המטאטא שתקוע לכולם אתם-יודעים-איפה). הם הציעו לנו הפעלות שנוגעות למומחיות המוסיקלית שלהם ודחינו את ההצעה בנימוס. לא שהיא לא היתה נחמדה פשוט היו לנו הרבה תוכניות משלנו. בתכל'ס בפעם היחידה שהתייחסו אליהם בכלל, הם כאמור, לא היו מוכוונים למגזר המתאים. אני חושבת שלא החלפתי איתם מילה במהלך האירוע כולו - אתם חושבים שזה חוסר נימוס? 

אגב, כל פעם שעצרתי להקשיב הם בדיוק ניגנו שיר שאני אוהבת. לקח לי כמעט חצי חתונה להבין שזה לא יד המקרה ומזל משמיים אלא הפלי ליסט שסיכמנו עליו שעושים את זה. טוב אני כלה, מותר לי... (הכל מותר לכלות מסתבר, וזו כאמור הפעם האחרונה שאני יכולה להשתמש בתירוץ הזה, אז הוא "תופס" די הרבה...)

אחרי שפתרנו את עניין המוסיקה (האחים שלי שרו בקולי קולות) התברר שאיבדנו את דודה של האיש, שאמורה היתה ללוות אותו לחופה אבל דווקא אז החליטה לבדוק את דוכן הפנקייק (או הבלינצ'ס או משהו בדומה). האיש, למרות שידע שאנחנו מנסים למשוך את הטקס כמה שיותר כי סבא וסבתא שלו עוד לא הגיעו, סירב להתעכב ולתת לחוגגים מסביבו לשיר ולרקוד. כמעט רץ לחופה. וזה היה בסדר גמור מצידי בין היתר כי פשוט לא ראיתי את זה קורה - בשלב זה העולם שלי היה אפוף כולו זוהר לבן ומטשטש כתוצאה מההינומה שהיא בואו נודה על האמת, פריט לבוש מיותר לחלוטין.

כיוון שכאמור אני התקדמתי במצב חצי עוור לכיוון החופה לי זה לקח הרבה יותר זמן להגיע. שמעתי שהריקודים היו סבבה אבל כאמור, לא יכולה להעיד על זה מעין ראשונה.

עייפתי קצת אז נמשיך פעם אחרת.  

בפרק הבא: החופה, הרב, עוגת חתונה, מלחמת מים, שירה בציבור ועוד מיני מטעמים.