אני חולה כבר יומיים וחצי. מהמחלות האומללות האלו שאין בהם חום כי אפילו המערכת החיסונית עייפה מכדי להאבק ואת רק רוצה להשאר במיטה ולחכות למוות שיגאל אותך ומתלוננת כמו אמא פולנייה שבנה לא התקשר כבר יומיים כשהוא לא עושה את זה.
אבל כבר דיברנו על זה שהעדר חום משמעותו בעולם המודרני שלנו שאת לא באמת חולה. וגם על זה שאני שמה פס על המודרנה ופיתחתי שיטת אבחון משלי, שהיא סובייקטיבית לחלוטין כיאה וכיאות לפוסטמודרנה. (לקדמה הידד!)
הדילמה שלי: מצד אחד כשעובדים מהבית, בפיז'מה, על פוף, אין למעשה תירוץ לא לעבוד כשחולים. מצד שני היה לי קשה להתרכז מספיק כדי להפריד את הכתמים על המסך לאותיות ברורות. וכשהצלחתי זה עשה לי כאב ראש קולוסלי. הממפפףף.
האמת אני כבר מרגישה יותר טוב. שומעים אותי כשאני מדברת, וזה כבר שיפור.
לדעתי חצי מכאב הראש נובע מהתאפקות הדיבור שגזרתי על עצמי כשהתחלתי להשמע כמו כינור חלוד. אני מקווה שעם חזרתי לעולם הדיונים גם הוא יעלם שאם לא כן אאלץ להכנע להיפוכנדריות שלי ולקחת משהו.
וזה אחרי שיומיים אני מסרבת כי דקסמול גורם לי להסריח כמו בית מרקחת.
קטנה אחרונה ולא לגמרי קשורה:
בבדיקה אחרונה התברר שאנחנו לא עניים כמו שחשבתי. אנחנו מרוויחים מספיק כסף כדי להרשות לעצמנו את החיים שלנו וגם לחסוך קצת. מעולם לא הותרה חגורה באנחת רווחה גדולה יותר. אפילו אם כולה הזזנו אותה בחור אחד - מכירים את משל העז?
בלי קשר, התחושה הזו שיש כסף בבנק ולא צריך לעצור את הנשימה עד המשכורת היא פשוט נפלאה. אני עלולה להתמכר. תירו בי אם זה יגרום לי להפסיק להעריך את הערך התרפיוטי של גיהוץ.*
* של כרטיס האשראי כמובן, השתגעתם? שאני אגהץ חולצות?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי ש