וקשה לי לישון.
אני יכולה לקחת מלטונין, אבל אז היקיצה היא טראומטית וקשה, והרי הסיבה שלי לרצות לישון היא בין היתר כדי שאוכל לקום בבוקר - אז בשביל מה זה טוב?
לפעמים אני מצליחה לנצל את האינסומניה כדי להתקדם בעבודה שלי.
הלילה לא.
את כל הסדרות והסרטים המחשב כבר ראיתי ואין לי כוח לחפש משהו בסטרימינג. איזה סרט עושה רעש ברקע, כדי שלא ארגיש לבד.
זה לא עוזר במיוחד.
השבוע עד כה דווקא היה טוב. אני חושבת. או שלא בעצם. אני מצליחה להתמקד ולהתקדם בעריכה אבל הלימודים שלי מרגישים כמו הסחת דעת לא מוצלחת. את ההרצאה של יום שני הפכתי לסשן של שאלות ותשובות כי לא היה לי כוח (והגיעו מעט אנשים בגלל הסילבסטר, או שזה לפחות היה התירוץ שלי). תודה לאל, ההרצאה של יום חמישי היא התנסות מעשית ואני לא צריכה להכין כלום חוץ מנושא.
אבל בשבוע הבא מתחילה סדרת הרצאות חדשה ועוד לא הכנתי כלום. ובפגישה היום דיברו איתי על סדרה בנושא חדש ומרגש. עשיתי את כל הפרצופים והסברתי מה נצטרך לעשות אבל ההתרגשות הפנימית, הרצון להתחיל תכף לעבוד על הרעיון החדש והחשוב הזה, לא היה שם.
יש באוויר רעיון חדש. עבודה חדשה, במרכז האמיתי של העניינים, אני רוצה אותה. אבל גם לא. אני רוצה אותה כי היא מרגשת, וחדשה ומשהו שעוד לא עשיתי. והיא תתן לי גישה להמון המון מידע. ואני מתה על מידע. לא יכולה בלעדיו. אני לא רוצה אותה כי היא תובענית מבחינת שעות ואני אוהבת את הגמישות שלי, היא מתאימה לאינסומניה, מאפשרת לי לתפקד וגם להשלים שעות שינה או לפחות מורידה את העוקץ מהבעייתיות.
אני מבולבלת. ממוקדת, אבל מפוזרת, מתרגשת אבל מפחדת.
בעיקר רוצה לישון.
מאד רוצה לישון.
ושינה אין.
אוף.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
הלוואי ש