דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

היא אמנם מרופטת, והשוליים הם למעשה יותר בוץ מכל דבר אחר אבל עדיין, שלג.

איכס.

קר ורטוב ומגעיל.

והייתי אומרת שאנחנו מוציאים ים כסף על חימום אבל מערכת החשמל בבית שומרת עלינו היטב, אם אני מנסה להפעיל יותר ממחמם אחד בו זמנית, או נגיד גם לחמם את החדר וגם לכבס, היא תכף ומייד מודיעה לי שהגזמתי ומכבה את עצמה. וזו שתבינו, הדירה הכי מוצלחת שגרתי בה עד היום. נו שוין, אני אשב בחושך ואקפא לי לבד. ואפחד אפילו לא יציע לי כוס מי קרח עם קש.

ואם אני לא אקפא אז מזג האוויר הזה הרי יעבור בעוד יומיים, ובכל מזג אוויר אחר הדירה הזו באמת די מוצלחת (רגע, שניה, בעצם - הו לו רק היו לנו מרפסות. זהו עכשיו באמת סיימתי לקטר על הדירה להפעם).

היום קמתי בבוקר עם צליל מנדולינה בלב. אל תבינו לא נכון, המנדולינה לא מכוונת והנגן מזייף אבל עדיין, קמתי בבוקר, כמו 7 וחצי בבוקר ולא בחצות היום, אז עצם העובדה שמנדולינה בכלל היתה ערה זה אירוע ראוי לציון. ותעזבו אותי.

החלטתי לנצל את היום כדי לעשות כל מיני סידורים שאני דוחה כבר שבועות אבל מסתבר שהשלג שלעיל החליט לעשות פחות או יותר את אותו הדבר. ובירושלים כשהשלג בחוץ, כולם נשארים בבית. אז מצד אחד יופי, כי אין תורים בסופר והאיש נשאר בבית. מצד שני, לא רק את האוניברסיטה סגרו, אלא גם את הקניון, חנויות הרהיטים והדואר. ומכל רשימת המטלות המפוארת שלי הצלחתי לעשות בדיוק - כלום.

ולנושא אחר לחלוטין: כשעזבתי את הקיבוץ, עדיין הרגשתי כאילו אני תלויה במידה רבה באמא ובבית שלה במשך הרבה זמן. נפטרתי מההרגשה הזו כשקניתי מכונת כביסה. זה היה הסימן הסופי שעברתי. הבית של הבגדים שלי, ולכן שלי, היה בתל הביב (לא שגיאת כתיב!) וזו היתה תחושה נהדרת של חופש שאני זוכרת היטב עד היום.

מזה שבועיים יש לנו אוטו. הוא לא שלנו, הוא באומנה בלבד, אבל אימצתי אותו לליבי בחום רב (טוב בידיים קפואות ואף מנוזל אבל הסנטימנט היה שם, בחיי). זו תחושה נהדרת. אני מרגישה חופשיה. אני לא צריכה להתחנן להסעה כשאני יוצאת מהאוניברסיטה ב-11 בלילה, יכולה לסוע למבחנים בבית וגן בלי ללכת לאיבוד באוטובוסים או להתחנן למונית שתעצור, אני יכולה לסוע בסופהשבוע לאן שאני רוצה, מתי שאני רוצה והכי חשוב - לקחת איתי כמה מטען שאני רוצה בלי לעשות חישובים של משקל או של נפח התיק.

אושר צרוף.

בעוד שבועיים הוא אמור לחזור להורים הביולוגיים שלו. הם הציעו לנו לאמץ אותו אבל האיש עדיין על הגדר בנושא. אני לא. רוצה אוטו. עכשיו. אני מרגישה כאילו זה הצעד הבא, הצעד הנכון, בדרך לעצמאות. אני יודעת שזה יהיה יקר. אבל הי, החיים הם עסק יקר. לו רציתי לחסוך באמת הייתי חוזרת לגור עם אמא שלי. וכל כמה שאני אוהבת אותה עד כלות, זה לא בא בחשבון. אני במקום אחר עכשיו. במקום של דירה משלי, מטבח ומכונת כביסה משלי. במקום של בעלות על אוטו.

וחוצמזה - בשביל מה שפכתי כל כך הרבה כסף על שיעורי נהיגה וטסטים אם לא כדי שאוכל לשפוך עוד ממנו על דלק וביטוח מקיף?

אגב אוטו - בעצם זה לא רע שהעיר סגורה. בעודי זוחלת במהירות חילזון צולע ברחובות העיר נתקע מאחורי נהג עצבני שצפצף בלי הרף ושם ספיד מטורף ברגע שהצליח לעקוף אותי (זה לא שהפרעתי לו פשוט הרחובות כאן די צרים עד בלתי אפשריים) ובמצב הקפוא, הרטוב, והמבוצבץ של הכבישים כאן, הבחור כנראה מיהר מאד לפגוש את בוראו ואני לדוגמה, לא הייתי נותנת לאישיות חשובה כזו להמתין...

קר כבר אמרתי? כל כך ככה שכשאיש ניסה להכין תה, הזכוכית הקפואה של הקנקן, שבדיוק כמוני לא בנויה למזג אוויר כזה,  נשברה. עכשיו יש לי עוד מטלה שאני לא יכולה לבצע כי ככל הנראה גם מחר יהיה שלג וירושלים, כמוני, לא אוהבת שלג ונשארת בבית מתחת לפוך עם הרדיטור עובד, שוקו וספר.

חבל רק שזה ספר על יהדות בת זמננו ולא רומן רומנטי. אבל נו, אי אפשר לקבל הכל בחיים.

מחר תחרות אנשי שלג והחלקה במורד רחוב עין גדי. לא מה פתאום, לא אני, השתגעתם? האיש. אני רק אסיע אותו ואת בניהדודים לשם ואקטר שקר לי. כל אחד וההנאות שלו....