דברים שאני חושבת עליהם בלילה בחושך

למרות המרחק הרב עד מאד שלי מכל מה שאפילו דומה למשקל נורמלי, עברו עלי חוויות חיוביות מאד באזור המלתחה.

לפני שבועיים נסעתי עם מ., חברה טובה עד מאד, לקניות. כיוון שמ., בניגוד אלי, נהנית מגזרה שמופיעה על הסקאלה של מעצבי האופנה, נכנסנו לחנויות כמו גולף שבימים כתיקונם אני חולפת על פניהן בלי אפילו אנחת צער, כי כמו מילארד דולר, יש דברים שהשלמתי עם זה שכנראה לא יהיו לי בעתיד הקרוב. אבל להפתעתי כי רבה יצאתי משם עם סוודר בצבע ירוק מהמם שאפילו נראה עלי טוב מאד. והשארתי בחנות עוד אי אלו פריטים שנדחו לא בגלל המחסור בבד אלא בגלל מחסור מוחלט בטעם של מי שעיצב אותם.

אתמול הלכנו מ. ואני להסתובב בקניון בחוסר מעש ובמקום זה ונכנסו לחנות בגדי מעצבים. החנות הזו היא באמת מסוג המקומות שבהם אני יכולה לקנות בגדים רק לברבי שלי, וגם היא לפעמים מתקשה למצוא משהו במידה שלה. ובכל זאת מדדתי כמה דברים שעלו עלי ונדחו בגלל הצבע והגזרה ולא בגלל שאני מעדיפה לכסות את שני הציצים בו זמנית. מצד אחד יכול להיות שזה פשוט באופנה עכשיו להתלבש זרוק, בבדים שלא מנסים לעצב מחדש את האברים הפנימיים שלך,

מצד שני יכול להיות שהעולם שמע שאני בדיאטה ובא לקראתי עוד לפני שיש תוצאות של ממש להראות.

בכל מקרה, החיים יפים כל כך שאני אפילו לא צריכה להוציא כסף על הבגדים כדי שהם יעשו לי טוב על הלב. 

שזה מזל כי הדיאטה הזו עלתה לנו ביוקר רב עד מאד מאד.

נ.ב

"זה רק אוכל" הוא משפט שקרי מכל כך הרבה כיוונים וסיבות שאני לא מתכוונת לכבד את מי שהמציא אותו אפילו ביריקה לכיוון שלו, ולא רק כי אני צריכה את הרוק בשביל להגיר אותו על כל הדברים שאסור לי עכשיו לאכול. 

נניח שאני עורכת ספר.

ונניח ששכרתי מישהי שתעזור לי בחלקים הטכניים/משעממים שלו וסגרנו על X ש"ח לעמוד.

ונניח עכשיו שהיא חדשה במקצוע ולא יודעת שעמוד = יחידת שפה = 250 מילים בלי קשר לעמוד המודפס.

ונניח שאנחנו עובדות בפונט 11 כי ככה המו"ל ביקש. (= עמודים עם הרבה מאד טקסט, נניח 400 מילים לעמוד)

ונניח שהיא שלחה לי חשבונית שבה היא דורשת ממני בערך שני שליש ממה שאני חשבתי שמגיע לה כי היא לא ידעה את הנ"ל.

הייתם אומרים לה?

(דודה ובני משפחתי האחרים אינם רשאים להשתתף בחידון. וכן דודה, כמובן עשיתי מה שהצעת ג'ימיני קריקט שכמותך).

אתמול היה לי אוטו. לכל היום.

היתה לי גם רשימת מטלות באורך הזרוע של האיש (הוא יותר ארוך ממני) והתלהבות מהחופש והעצמאות שהמנוע העניק לי.

אבל נסעתי לירושלים מפתח תקווה דרך כביש 6 דרום (או במילים אחרות הצלחתי לעבור במחלף קסם).

ונסעתי לירושלים מרמת גן דרך בני ברק (ובני ברק היא לא מקום שאתם רוצים לנהוג בו אפעם)

נסעתי מבקעה לבית וגן דרך שערי צדק (ללא ירושלמים ביניכם: נסעתי למטולה דרך אילת)

ובאופן כללי הרגשתי אבודה לחלוטין.

כל פעם שאספתי טרמפיסט (ואני אוספת אותם הרבה כי רחמנות, חום אימים בחוץ) הוא או היא הסתכלו עלי מוזר ושאלו אותי אם אני בטוחה שאני בכיוון הנכון. חשבתי להפסיק לאסוף אותם כי הביטחון העצמי שלי כבר היה בקנטים אבל מצד שני, ללולי הם, אולי באמת הייתי מגיעה לאילת וכאמור - היו לי דברים להספיק.

התקשרתי לדודה,לאמא שלי (להתלונן על בחירת בעלה לשעבר שממנו ירשתי את ה"אין חוש כיוון" הזה) ולאיש, ביאוש גובר והולך ובהרגשה שהעצמאות ממני והלאה. הגעתי הביתה מותשת מיום של נסיעות שרובן היו מיותרות. אם היה לי כוח לזוז הייתי נותנת לאיש את רשיון הנהיגה שלי ומבקשת שישרוף אותו.

אבל הכוח שלי הספיק בדיוק כדי להגיע למיטה וליפול עליה חסרת אונים.

עייפה כל כך הייתי שבשתים בלילה עוד לא הצלחתי להרדם.

היום יש לי עוד רשימה כזו. ואוטו.

אבל איכשהו, זה נראה כבר הרבה פחות כיף.